איזו מוזיקה שמעת בזמן שעבדת על התערוכה?
כשצילמתי על החוף בבוקר, שמעתי את בוב מארלי, משמיעים אותו בקביעות בצ'ינקי ביץ'. כשעבדתי בבית על התערוכה, שמעתי את מייקל ניימן, שמלחין בעיקר מוזיקה לסרטים של פיטר גרינוויי, ואת אנג'לו בדלמנטי - המלחין של דיוויד לינץ'. אני מאוד אוהב אותם ובאותה תקופה נחשפתי אליהם בהקשר רחב יותר. יש קשר בין המוזיקה לתהליך העבודה שלי, אבל קשה לי להגדיר אותו. יש תמיד מוזיקה ברקע, אבל לא משהו שיתאים מראש לעבודה. אם הייתי חושב
מראש מה לשמוע כשעבדתי על התערוכה, הייתי שומע ואגנר. בוואגנר יש הרבה כוח ועוצמה, הוא גם אפל באיזושהי צורה וזה מתאים למה שהייתי רוצה לראות בצילומים.
מה יותר מזין אותך - טלוויזיה, ספר או סרט?
סרטים מזינים אותי יותר מהכל. פעם רציתי לעשות קולנוע. כשהתחלתי את דרכי, עוד ברוסיה, חבר שלי ואני נרשמנו לחוג קולנוע בגיל 14. פשוט רצינו גישה לציוד. באותה תקופה, היתה תנועת אנדרגראונד של במאים ברוסיה שטיפלו בפילם עצמו ובזמנו ניסינו להתנסות בטכניקה הזו. בארץ זנחתי את הקולנוע לגמרי. הקולנוע פחות מפותח כאן, וזהו תחום שדורש תהליך ארוך. אין לי סבלנות לזה ואני גם לא מסוגל לעבוד עם הרבה אנשים.
סרט שבדרך כלל מזין אותי הוא רצף של דימויים ויזואליים שמשמשים כמיני-בריחה מהמציאות. אני מוצא את הבריחה הזו בסרטים של ג'רמוש. "Stranger than Paradise", למשל, מצולם כולו בשחור-לבן, והדימויים שמופיעים בו נראים אולי חד משמעיים, אבל גורמים לצופה לעבור טרנספורמציה רגשית. "סקיי קפטן", למשל, הוא סרט מאוד מטומטם, אבל מבחינה ויזואלית הוא מצולם בטכניקה שקרובה לפילם נואר וגיבוריו הם כמעט גיבורי קומיקס. כמו בצילום סטילס, אני מחפש איכות כלשהי שתגשר בין המציאות והיומיום לבין הנשגב, הרומנטי.
מה היית משנה ברחוב מגוריך?
אני גר ברחוב הסנה ביפו. הייתי רוצה לקום בוקר אחד ולא לראות את קיר הבלוקים ממול. אפשר להחליף אותו בנוף יותר אירופאי. אמנם התרגלתי כבר לסביבה, אבל הייתי לוקח את הדירה שלי כמו שהיא ומעביר אותה כמה אלפי ק"מ צפונה.
למי היית מכניס מכות?
לאותו בנאדם שעמד מול עבודה באחת התערוכות שלי ואמר, "אה, עבודת מחשב". דווקא על אותם צילומים עבדתי במעבדה במשך הרבה זמן.
אל תפספס
הדגים, נאים בעינייך?
מה ההתמכרות שלך?
אני מכור לסושי, אבל לא יכול לאכול ממנו יותר מדי, כי אז אני מרגיש יציקת אורז בכל המערכות. הכל התחיל בגלל בחור שמן מאוד שהכרתי בלימודי האולפן הצבאי. נפגשנו שוב אחרי כמה שנים, והוא סיפר לי שעבד בסאקורה ושהוא רוצה לפתוח קייטרינג. הצעתי לצלם לו את האוכל, בשביל האימון. הוא היה נשוי לבחורה שמנה ומסריחה כמוהו והם הכינו כל היום מלא סושי בדירה קטנה ומסריחה מאורז כמוהם. כחלק מהשכר, הייתי אמור לקבל ארוחת גורמה. זו היתה הפעם הראשונה שנגעתי בסושי, והוא הראה לי בדיוק איך אמורים לאכול. בסופו של דבר, אחרי כל היום הארוך ומלא הריחות הזה, לקחתי את הפוטו מאקי הראשון וכמעט הקאתי. במשך שלוש שנים לא נגעתי בסושי עד שחבר טוב שלי הכין לי באחד הלילות מגשית לקחת הביתה. קמתי למחרת בבוקר, נורא רעב וטעמתי. לסושי היה טעם נהדר ומאז אני מכור.
את מי היית מזמין לדרינק על חשבונך?
אני לא שותה אלכוהול ולא משתמש בסמים, האינטנסיביות של החיים מספקת את כל הצרכים הללו - לטוב ולרע. לעומת זאת, אני אזמין את הבן שלי לדרינק כשהוא יגיע לגיל המותר - עוד חמש עשרה וחצי שנים.
מי היית רוצה שיראה את התערוכה שלך, חי או מת?
את סבתא שלי, זיכרונה לברכה, כדי שתראה שיצא ממני משהו. חוץ מזה, במשך הרבה שנים רציתי להתנתק מהמשפחה, אז הייתי רוצה לשתף אותה; כתגמול על השנים שבהן לא הייתי מספיק טוב כלפיה.
איזה מכשיר חשמלי מפחיד אותך?
עד שסידרתי הארכה בסטודיו, המצלמה נורא הפחידה אותי. בלחות הישראלית, בכל פעם שהייתי מצלם משהו כשאני מחובר לתאורה, הייתי חוטף זרם של חשמל. נורא משעשע, צלם שמתחשמל מהמצלמה שלו, לא?
תיק עיתונות
במשך שנה וחצי מצא את עצמו איליה מלניקוב (31) מדי בוקר על חוף ימה של תל אביב, מתעד דייגים. "למרות שביקשתי מכל אחד אישור לצלם אותו, הם לא היו יכולים לדעת איך תיראה התוצאה הסופית", הוא נזכר, "צחקתי כל הזמן על המחשבה שהם דגים דגים ואני צד אותם". גם את הצילום עצמו משווה מלניקוב לציד או לדיג; כניסיון להכפיף את המציאות לטובת הדימוי שקורם עור וגידים בדמיון. המציאות, מצידה, מכתיבה חוקים משלה, וכך הם מוצאים עצמם - הדמיון, המציאות והמצלמה של מלניקוב, במשחק תעתועים, במאבק בלתי פוסק.
אותם דייגים לא היו יכולים לדעת שהצלם שהציק להם מדי בוקר ימתח אותם, בסופו של דבר, להדפסה שגודלה מטר על מטר וחצי ויאכלס 21 מהם, באצירתה של יהודית מצקל, בתערוכה "איכטיאולוגיה" שבמוזיאון הימי של חיפה. משמעות שם התערוכה, הזר כל כך לאוזן הישראלית, היא למעשה חקר הדגים. "השם הגיע אליי בטעות, בדרך כלל לא מעניינים אותי שמות. שלפתי אותו במקרה כי נזכרתי בלהקה רוסית שהוציאה אלבום בשנות ה-80 שנשא את השם ועסק באנשים דמויי דגים".
לדבריו, הדימויים שבתערוכה נעים בין הגיחוך לפחד. הוא כלל לא רצה שהדימוי הסופי ייראה כמו דייג. למצולם לא היתה דרך לדעת שגופו יהפוך לבסוף לדימוי כמעט איקוני, כמעט ימי ביניימי - מצולם מגבו בשחור-לבן, במרכז הפריים, מוארך, נושם וחנוק בה בעת, אנונימי ומאכלס כמעט את כל המשטח. האיקוניות צצה כחוט שני של קשר בין כל האלמנטים שמתקיימים יחדיו בסדרה זו - משם התערוכה (המרמז על אייקונים שלא מוכרים בישראל), דרך מושאי הצילום ויחסי הציד שפיתח עימם מלניקוב ועד לגבריות הלוחמנית-מרומזת שנמצאת בגובה פני הים; זו שנסחפת ובאה יחד עם הגאות ואופפת את ריטואל הדיג. כשמביטים בדימויים כמעט מחכים שיקרה משהו - שאחד הדייגים יסתובב, יקפוץ למים, יזיק לעצמו. זו סדרה שמתארת את הרגע שלפני, תוך שהיא עוסקת בזמן מתמשך, בפעולה שדורשת זמן רב וריכוז אינסופי.
מלניקוב עלה ירושלימה מקנינגסברג בגיל 15. בגיל 22 החל לימודי צילום במוסררה, ומאז הוא ניצב מאחורי המצלמה. בסוף לימודיו זכה בפרס ראש עיריית ירושלים עבור פרויקט גמר מצטיין וזו תערוכת היחיד השלישית שלו, לה קדמו תערוכות במרכז דאדא בתל אביב ובסינמטק תל אביב. עבודת היומיום של מלניקוב סוחפת אותו דווקא למקומות קלילים יותר, כביכול. הוא מוכר לתושבי העיר כצלם הבלתי נלאה של "טיים-אאוט", "The Marker" ועוד מגזינים רבים אחרים.