סיפורה של צופית גרנט יכול היה להיות ניצחון פמיניסטי מעורר השראה. תחילתו באישה גסה מעט וגברית קמעה שהתפלשה להנאתה בבריכת ספגטי, התחככה באורחים ביזאריים ושאר הפרשות בתוכנית שולית בערוץ 2. סופו באישה יוצאת דופן, שסירבה לסרס עצמה, לא הסכימה להתפשר על אופייה והצליחה לנסח את חוקי המשחק בהתאם לרצונותיה, ולחדור אל לב המיינסטרים הטלוויזיוני עם תוכנית ראיונות מכובדת ומוצלחת למדי. מאכזב קצת שבתיאוריה נפלאה זו יש רק בעיה אחת צופית גרנט עצמה.
ב"מי מפחד מצופית גרנט" הוכיחה גרנט כי באישיותה הטלוויזיונית הבוטה טמון הרבה יותר מאשר פרובוקציות זולות. חמושה בשמחת חיים מתפרצת, בוטות לא מתפשרת וישירות מבהילה, הצליחה גרנט להוציא מאורחיה המפורסמים והמגוונים רגעים קומיים, מרגשים וחושפניים. התוכנית לא היתה מעולם יצירת מופת של ראיונות עומק, אבל בנוף שמאופיין בעיקר כגברי ומאופק (יעקב אילון או לחילופין יונית לוי), גברי אגרסיבי ומתלהם (ע"ע גיא מרוז או שלי יחימוביץ) או לחילופין בובתי, נשי וחסר אמירה (מפנינה רוזנבלום ועד בר זוהר), התבלטה גרנט לצד גיל ריבה כאישיות ייחודית בעלת טון אינדיבידואלי שאינה נכנעת לתכתיבים צפויים מראש.
"שעות אמיתיות", תוכניתה החדשה של גרנט, ששודרה אתמול לראשונה בערוץ 10 ותיעדה את ביקורה של גרנט בכלא באר שבע, אמורה כנראה להוות את הצעד הבא בקריירה המתפתחת של גרנט, ולהשלים את הפיכתה ממתאבן אקזוטי לעיתונאית מחוספסת, גם אם אקסצנטרית. לא עוד שיחה על איברי מין חתוכים עם דנה אינטרנשיונל, מעתה הבו לצופית אנשים "אמיתיים" בסיטואציות "אמיתיות". תנו לה להתבוסס בצינוק, להשתטח על קברי צדיקים או לשעוט בדרכים עם חיילי מילואים, בשבילה הכול אמיתי.
הלוואי והבעיה העיקרית ב"שעות אמיתיות" היתה רק שמה היומרני בלבד. המצוקה האמיתית של התוכנית היא עייפות ארסנל הכלים של מגישתה. כמו על פי מתכון כתוב מראש, נכנסה אתמול גרנט אל הכלא, עשתה כמה העוויות פרצופים למצלמה, נפגשה עם אסירים כדוגמת אסי חכים, שיושב על שוד מזוין או שלמה אטגדי, שהורשע בהריגה, וללא היסוס התחילה לעשות בהם בליץ תוקפני: "אתה מתגעגע לבחורה?", "אתה שונא את ההורים שלך?", היית רוצה שאבא שלך ימות?" חכי שנייה, נשמה. מה קרה ל"מה שלומך?". על כוס קפה שמעת?
מגע של אישה
הבוטות, הפשטות והישירות, שהפכו ללחם חוקה של גרנט ולמקור קסמה והצלחתה התגלו, לפחות בכלא באר שבע, כאסטרטגיות שחוקות, שהגרוע מכול אינו טמון בהיותן צפויות, אלא בהתגלותן כלא יעילות. לאורך ארבעים הדקות של התוכנית אתמול, לא הצליחה גרנט לסחוט ממרואייניה דבר אחד חדש. מחד קשה להם עם אובדן החירות, מאידך חלקם מתמכרים לסביבה המגוננת, הם מתגעגעים לאישה, לחברה, למגע פיזי, חלקם מתחרטים, חלקם אפילו לא מבינים את השאלה. את אוז כבר ראינו. אספקטים מרתקים, אך, אבוי, מאתגרים, כדוגמת יעילותה של מערכת המשפט והענישה, הבעייתיות האתית והמוסרית שבכליאת אנשים, הנורמטיביות האחרת של הקיום בכלא או סבירותו של מהלך שיקום בסביבה כה בעייתית נשכחו לטובת שאלות קלישאתיות כמו "אתה לא מתגעגע לעשות עם בחורה חיים מטורפים?". איזו הפתעה, אסי אכן מתגעגע.
רצונה של גרנט בתשובות פשוטות ובהירות נמצא בעוכרי התוכנית ופוגם ביכולותיה כמראיינת. אי אפשר לדבר עם נרקומן ולהגיד לו שאת לא מבינה את מקור המשיכה לסם ושהוא חייב להתנקות, אי אפשר לדבר עם פושע, שעבר התעללות מינית בילדותו, ולגעור בו שאינו מדבר על כך או שאינו יכול לבטא את המילה אהבה. החיים אינם כל כך קלים ופשוטים. לא לשווא ניסה המרואיין אסי חכים, לרמוז לגרנט שהיא דורסת אותו בשאלותיה. לא תמיד חייבים לזרות למישהו מלח על הפצע, לבעוט לו בפנים או לפרוט על המיתר הכי רוטט שבנפשו כדי להשיג תשובות, לפעמים אפשר גם לגשש, לרכך ולפתות. בשלב בו התברר כי מתוך כלא מלא פושעים, מחבלים ורוצחים, גרנט עדיין מככבת בתור המאצ'ו הכי גס בשכונה, כבר התקבלה ההרגשה המציקה כי גרנט התמכרה לדימוי שטוותה לעצמה. חבל, שהרי כאישה מוכשרת ורבת המצאות, כבר היתה היא צריכה להבין שלפעמים אפשר למוטט בניין גם על ידי משיכת קורה, לא תמיד צריך בולדוזר מוכן להריסה.