סינגולדה

הכיסוי של ביקיני לשרית חדד קצת מבלבל. ברגע הראשון נדלקתי על הרעיון, על המפגש בין הלחן של הנרי לדאב של בבגנושקה (הביט לקוח מהאלבום "Dada Beats"). בהאזנה נוספת קצת התאכזבתי, אולי משהו בשירה המזדחלת והרדומה של קרני פוסטל. אפילו הרגשתי שגנבו אותי – לקחו ביט קיים, הוסיפו כינור ויאללה לרדיו. מצד שני, סוליקו עשו עוד פחות עם "לא ציפיתי" (סאבו חייג לקרולינה, ווידו לחץ play?) ויצא להם סופר-קול. ועכשיו? עם כל "חגיגה" נוספת (והיו הרבה) מצאתי את עצמי נדבק יותר לשיר, מזיז את הראש, שומע עוד ניואנס בקולות הרקע, נהנה מהרשלנות של השירה, מתמסטל על הדאב. בסך הכל קצת מפוספס, אבל עדיין עובד.

הסדרה "מפגשיר" בערוץ 24 הפגשירה בין הרוקר באולסטאר לפינוקיו, באחד הרגעים הטעימים של התכנית. הפער בין מסיקה לסובול מראה בדיוק מה האלמנט שכל כך חסר בהיפ-הופ הישראלי – שכל. באופן אירוני, סובול הוא זה שעושה את השיר, כשהוא מביא לא רק את פוזת הבליין העייף עם הוויסקי (להלן: כלב זקן), אלא גם את הליריקה השנונה, הדימויים העדינים והאבחנות שמאפיינים את הכתיבה שלו, כשהיא ברגעיה הטובים. בתחום הפלואו עוד יש לו מה ללמוד, אבל אין לו מה להתבייש. הצד של מסיקה בסיפור קצת פחות מרשים, בדיוק כי היתרונות שלו על המיקרופון לא מחפים על החסרונות שלו בקופסה, אבל הוא מצליח לא להפריע לסובול להגג. אולי שמישהו בערוץ ייתן לפיטר רוט לעשות גריים?

לפני כמה שנים (נניח חמש) אסף אמדורסקי עלה על במה של איזה טקס (נניח פרסי הטלוויזיה) ושר את "החדר האינטימי" בקול מונוטוני ומתכתי של רובוט. הקהל הישיש היה בשוק – מה קרה לילד של בני? אז ככה גם אני מרגיש. פעם אמדורסקי היה כותב מוכשר, זמר מרגש, מיחידי הסגולה שהצליחו לגעת כמעט פעם אחר פעם, למשך שלושה אלבומים. אבל פתאום הוא גילה את נפלאות ההפקה והאלקטרוניקה, וככל שנהיה מלוטש על הקונטרול ככה הפך לפחות מרגש. עכשיו, שש שנים אחרי האלבום האחרון, הוא מוציא אלבום של שחזורים לשירים ישנים. בסינגל החדש הוא החליף את הPאנק והשירה הרצינית של פופלקס בהפקת ספייס-Fאנק חסרת רגש ושירה מרוחקת ומונוטונית. אולי במקום להסתובב בחליפת חלל תחזור לכתוב שירים מקסימים?

ארז שרון זכה לא מזמן בערוץ 1 בתחרות "יש מצב לראפר חדש" (ועד הקופירייטרים של הערוץ היו בדיוק בעיצומים). הפרס – הפקת סינגל על ידי מומי לוי, הפלצט והאגדה. למרות גילו הצעיר ומעמדו הטרום צבאי, יצא לאיזי שיר מוצלח. באופן לא ראפרי הוא הולך על פוזיטיביטי (בכל זאת, ערוץ ממלכתי) ויוצא נגד האלימות היומיומית. אבל במקום מניפסט שטוח או צדקני על הידרדרות החברה הוא נותן תיאור מדויק ורחב של התנהגויות אלימות בכל פינה ואת מה שמוביל אליהן. הפלואו שלו טוב ומגוון והטקסט חכם ולרגעים שנון. יש לו כמה מחלות ילדות – הוא נופל לפעמים לקלישאות בטקסט ובהגשה, ובינינו, הוא גם התפשר על ביט משעמם – אבל כשהוא יתרגל לשמוע את עצמו על המיקרופון הוא יוכל לתת ראפ חכם ובוגר יותר מהמקובל בארצנו.

שנה אחרי פרידתה מ"כוכב נולד 2", ציפי משהיד מוציאה סינגל בכורה, מתוך אלבום בדרך. נדלג על הדיון המעייף על הדמיון או לא לעפרה חזה, ונעבור לשיר. הכל עובד פה לפי הספר (אל תשאלו אותי איזה) – משהיד שרה יפה ונקי, המילים הן נופת צופים, בפזמון, המקהלה שרה ניגון מבית הכנסת וכיו"ב. הכמיהה לשלום והשורה הטפשית "מקווה שאת הסתיו תביא ציפור" סללו ודאי את דרכה של משהיד אל האוסף העתידי "אחרי החגים 6". אני, באופן אישי, לא הייתי נוגע בזה עם מקל.