יו.בי 40, Where Did I Go Wrong

רגאיי לבן תמיד מתחבר לי עם רפובליקנים שחורים – העובדה שהם קיימים לא הופכת אותם לפחות מגוחכים. קחו את סטינג וקרל מלון, למשל. יש בעיני משהו שהוא בין המשעשע למעורר רחמים בבחורים לבנים, אשכנטוזים אם תרצו, שמתעקשים לדבר בניב ג'מאייקני, ולעשות רעשי קפצונים של גנגסטרים מקינגסטון שהרגע יצאו מהקאסט של "The Harder They Come" (סרט הפשע הג'מאייקני, שקצת לפני בוב מארלי הצליח להוציא את הרגאיי מחוץ לגטו, הרבה בזכות הפסקול המצוין של ג'ימי קליף).

למרות חטיבת קצב שחורה, לא תהיה זו הנחה מופרכת לומר שיו.בי 40, היא להקת הרגאיי הכי אשכנזית בעולם, וזה לא שיש לי שנאה עצמית כנגד המזרח אירופאיות שלי, או רדיפה עיוורת אחרי אותנטיות. אני פשוט לא מתחבר עם יצירת רגאיי לבנבנה). השירה של אלי קמפבל, הסולן ומנהיג ההרכב, היא אמנם בעלת טון וקול ייחודיים, אבל בדיוק כזו שכאשר הבנת את השטיק שלה, אתה יכול רק להתחנן על מנת שתוחלף בדממה. בתחילת דרכו, עוד שמר ההרכב על צביון חברתי כלשהו (שם הלהקה גזור מטופס האבטלה הבריטי שהיה כה נפוץ בימי תאצ'ר), כשעל האלבום הראשון שלהם, זה עם "One in Ten" (שבעצמו מדבר על שיעורי אבטלה) המצוין, אני אפילו ממליץ. בערך שם זה נגמר, או בנקודת זמן מדויקת יותר, עם "Red Red Wine" האיום. מה שנקרא החליפו את טפסי האבטלה בבקבוק של מרלו.

דווקא שם, בלב המאפליה, כשנדמה היה שאיבדו את דרכם, לא רק באספקט החברתי, אלא גם בסאונד המשונן שהתרכך והתיפייף, הצליחו חברי יו.בי 40 להוציא את אחד השירים הכי רומנטיים ומרגשים שלהם, "Where Did I Go Wrong?". למרות שהיום הוא בעיקר מנוגן בסבך העבות של טעם רע במסיבות אייטיז למיניהן, יש בו משהו שעדיין מצליח לצבוט אותי קלות, שלא לדבר על מחנק קל בגרון. יכול להיות שמדובר בנוסטלגיה – בכל פעם שאני שומע אותו אני מיד נזכר בקיץ 88', עת התחיל הרומן הרדיופוני שלי עם שוש עטרי בתכנית "בטן-גב", בה גם נחשפתי לראשונה לקולדקאט ואס-אקספרס (קלאסה וקלאסה, אם כבר שאלתם), ולסוף עידן התמימות בחיי.

אבל זוהי לא רק נוסטלגיה, או נהייה אחר עבר שתוקן באמצעות אידיאליזציה. יש ב"Where Did I Go Wrong" חיבור יוצא דופן בין הקול של קמפבל, שאיכשהו לא מעיק ומשתמש בתבונה במניירות שלו, ללחן פשוט וקליט, ומלים שמצליחות לחדור את מעטפת המהות של המושג הערטילאי "אהבה נכזבת". בעוד הבתים משתכשכים בטריטוריות המוכרות והפחות משמחות של ההרכב (עם סאונד קלידים מטריד והפקת רגאיי-פופ סטנדרטית), זהו הפזמון – ולמעשה החלק השני שלו בו מגיע השינוי באקורדים ובליין הבאס שמריח לפתע כמו סופר סקאנק - מגיע וטורף את הקלפים. כשקמפבל משנה את הטון ושר "No warmth in your body, no touch in your kiss", יש בו כנות שנדמה היה כי אבדה לו מזמן; כשהוא משלים מהלך מלודי מריר ומסיים את הפזמון עם נבואת הזעם "You’ll be gone for good", שעולה לו ביותר כאב ממושא השיר, נותר רק להצטרף אליו.