"סהרה" הוא אחד מאותם סרטים שהייתי שמחה להמליץ עליהם. זה לא שחשבתי שמתיו מקונוהי הוא הריסון פורד, ואת פנלופה קרוז אני לא סובלת עוד מהימים שילדה תינוקות באוטובוסים ספרדיים, אבל הרפתקאות, סטיב זאן וגמלים נשמעים כמו תמהיל לא רע לסרט קיץ. אז הסרט מרשים ויזואלית, כי מדבר זה משהו שתמיד מצטלם יפה, יש לו פסקול מוזיקת-עולם מלהיב ויש בו כמה סצנות אקשן סימפטיות ועוד עם גמלים, שהיא חיה מאוד מצחיקה (לא כמו אלפקה, אבל קרוב), אבל זה פשוט לא זה.
על הנייר, העלילה שלו נשמעת מטופשת מספיק בשביל להיות כיפית. לדירק פיט (מקונוהי בשיזוף מבהיל), חוקר והרפתקן העובד באיתור אוצרות ימיים, יש אובססיה. מזה שנים שהוא מנסה לפתור את תעלומת היעלמותה של ספינת קרב בימי מלחמת האזרחים בארה"ב, אך הכול מסביבו מאמינים שהספינה אינה קיימת. כאשר מגיע לידיו רמז לגבי מיקומה של ספינת הרפאים, הוא וחברו משכבר הימים אל (זאן) משנוררים סירה מהבוס, אדמירל סנדקר (ויליאם ה' מייסי האהוב בתפקיד די מיותר), ויוצאים לחפש אותה באיזה מדבר צפון אפריקני. מצטרפת אליהם אווה (קרוז), רופאה מטעם האו"ם, שמנסה לעקוב אחרי מקורותיה של מגפה קטלנית. במהלך הסרט משימותיהם מצטלבות והשלושה מתאחדים ונרתמים להילחם בתעשיין צרפתי מרושע ודיקטטור אפריקאי אכזרי, כדי להציל את העולם כולו מזיהום רצחני.
סיפור כזה מעורר ציפיות, אולם פוטנציאל ההשתטות של הסיפור לא ממומש, והסרט לוקח את עצמו קצת יותר מדי ברצינות. הוא נורא רוצה להיות אינדיאנה ג'ונס, וזה בסדר, זה מתבקש, זה מה שכולם רוצים, אבל כמו כל הניסיונות שקדמו לו, הוא לא מצליח לספק את הסחורה.
התסריט לא סובל מחורים גדולים בעלילה, אבל הוא מופרך ומגוחך לחלוטין, שזה ממש בסדר, רק הייתי מצפה שהוא ילך עם הטמטום עד הסוף. נכון שיש כאן ניסיון אמיתי לספר סיפור ולא רק לדחוף קטעי קישור שיתפרו סצנת אקשן אחת לשניה, רק שזמן ארוך מדי בין קטעי הפעולה הופך את "סהרה" לסרט ההרפתקאות האטי והמנומנם של הקיץ.
בגיחמין לשבת
גם בחזית הדמויות המצב לא מזהיר. מקונוהי מגזים במשחקו ולא מצליח להקסים כהרגלו, קרוז על תקן הרופאה שלא ממש מעניין אותנו מה היא עושה כי ברור שעד סוף הסרט נראה אותה בביקיני, וסטיב זאן המסכן, בתפקיד האתנחתא הקומית, נותן את כל כולו ועובד קשה (ועוד בצהרי היום באמצע המדבר) ומפיק את המרב ממה שניתן לו, וזה לא הרבה. התסריט לא מצחיק במיוחד, וכל מה שנותר לזאן לעבוד איתו, הן מה שחבר טוב שלי מכנה בגיחות. הקהל, שמזהה אותן לפי ההגשה של השחקן, המיקום שלהן בדיאלוג והפאוזה שלאחריהן, ניאות לעשות את חלקו ולגחך בזמן.
עם העדרם של אקשן והומור, נשאר לנו רק סיפור אהבה לא משכנע. זה לא בהכרח מקרה קלאסי של כימיה בחיים שאינה מתרגמת לכימיה על המסך הגדול - הסיפור הרומנטי פשוט לא מעניין. אין ריבים, אין התנגשויות אגו, אין מרדף - גורנישט. כולם נורא בוגרים ומודעים ומודים בתשוקתם, והמימוש רק מתעכב בגלל איום קץ העולם וכל העסק הזה. אני לא רוצה להלשין, אבל אינדי היה נרדם באמצע סשן נשיקות או לפחות מסרב לנדב שירותים מיניים מתוך מאבק עלוב על כבודו. אין כאן טיפת מתח מיני של רומן לא ממומש במקום שהקהל יתפוצץ מציפיה לפיצוץ רומנטי רב זיקוקים, בסוף הסרט כבר לא אכפת אם זה יקרה או לא.
"סהרה", סרט הקולנוע הראשון של ברק אייזנר (בנו של המוגול מייקל אייזנר), הוא עוד ניסיון להביא לנו את האינדיאנה ג'ונס החדש ולספק סרט הרפתקאות קלאסי שמתעכב על סיפור ודמויות ולא רק על אקשן. אני מעריכה את הכוונות הטובות, אבל הסרט מצחיק בקושי, נטול רומנטיקה ולוקה באדרנלין. גם מיומית של שלהי אוגוסט אפשר לבקש קצת יותר.