טור שהכינותי מראש

כשמוזיקאים צעירים החלו למחזר לעייפה כמעט כל שיר ישראלי נדוש שעבר זמנו, אף אחד לא שיער כיצד זה ייגמר, אבל הנה זה קרה. יהורם גאון, ספק אדם עם כבוד ספק מת-מהלך טלוויזיוני, הצליח לעשות את הבלתי ייאמן: מגופה בידורית בה אף אחד לא ייגע עם מקל ארטיק הצליח גאון להפוך לעוגן הרייטינג של ערוץ אחד ובסוף התהליך אף לחדור אל ערוץ שתיים, ובכך אגב לאשש כל תיאוריה שעסקה בממלכתיותו של ערוץ זה. לרגל קפיצתו ממקפת רוממה אל חממת הרייטינג של הערוץ השני, נראה ראוי לתת צ'אנס לעוד כמה כוכבני עבר שכבר הוכיחו את עצמם. להלן הרשימה החלקית מאד.

הגברת השמנה היא מאנשי הטלוויזיה הבודדים, למעט חיים יבין, שיכולים להתהדר במטבע לשוני שרשום כפטנט על שמם – "הכינותי מראש", שגם הפך לנכס צאן ברזל דורות לאחר שנאמר. כוהנת ה"עשה זאת בעצמך" הגדולה היתה חלוצה אמיתית בכל הקשור לטלוויזיה, והשפעתה ניכרת עד היום בתכניתה של אודטה. מעבר ליצירתיות המתפרצת שהפגינה מבלי להיעזר במושג "עיצוב", היתה עוזיאל גם פורצת דרך סביבתית כשהעלתה למודעות את נושא המיחזור; הרבה לפני שמישהו חשב ששקיות פלסטיק יחרבו את איכות החיים של הדורות הבאים. גישותיה ההוליסטיות הביאו בוודאי צעירים רבים לכרכם פניהם לנוכח גליל נייר טואלט ישן שיש לזרוק לסל וחסל, כשהם תוהים אם לא עדיף להפכו לאגרטל נאה ליום האם.

למה בעצם שלא תחזור בגדול אל המסך הקטן עם אותה הקונספציה בדיוק? הפעם רצוי לגייס את יכולותיה לשם מיגור תרבות העוני שהשתרשה בביתו של כל ילד שלישי, משהו בנוסח "עצב ביתך" בדולר, כלומר בגרוטאות. בכלל כדאי להשקיע בטלוויזיה לאביונים, זהו פלח השוק היחיד שנמצא בצמיחה.

בימים שבהם מסתבר שגשש בלש ככל הנראה גישש דרכיו באפילה, קשה להבין איזה מסרים חינוכיים בדיוק העביר הדוד המתקרא דודלי, שבנוסף ל"חנות ההפתעות" שהיתה בבעלותו, חלש גם על בובה ממין זכר שגולמה על ידי אשה. אפילו הכינוי דודלי עלול להשמע מעט נכלולי כיום. אבל בימים ההם הכל היה תמים יותר, וגם סידרה כמו ריצ'רץ', ששידלה ילדים לפתוח את הרוכסן ולגלות את עולם ההפתעות החבוי בו, נחשבה לחינוכית.

אם בהפתעות עסקינן, קשה שלא לדמיין את אותו דודלי על תקן מבוגר אחראי באולפני המגה שעשועון "דיל או לא דיל". אחרי הכל הוא כבר הוכיח שהוא מסוגל לטפל בבובות, ואין כל ספק שיוכל להתמודד היטב עם מורן אטיאס, ההיא שמצווחת כמו איזה חביתוש, רגע אחרי שמתחו לו את הקפיץ.

בתקופה שבה כל הזמרות כולן נשמעו פחות או יותר כמו דוד ד'אור, והרבה לפני שרוחניות התמקמה בלב המיינסטרים הישראלי, הצליחה רבקה זוהר להתבלט במוזריותה, עם הפדחת החשופה ושמלות הודיות מסוגננות, שניתלו על פיגורת ההירואין שיק שלה (סגנון שטרם הומצא אז). אחר כך, כמו כל הטובים, חזרה בתשובה ורק אלוהים יודע איפה היא היום.

כעיקרון, כמעט מתבקש היה להנחית אותה על כוכב נולד 3, כשופטת רחמניה שתוכל לאזן את גאוותנותם היהירה של שאר השופטים. אבל מכיוון שצלמיתה, שנצרבה בתודעה הקולקטיבית עדיין יכולה להיחשב ווירדואית למדי, אין סיבה שלא תסתנן אל בין כתלי המכלאות של זינזאנה על תקן הזמירה מנווה תרצה.

החבר של מואיז בורך בקריירה רבת זרועות שחובקת את מיטב תחומי האמנות של ארצישראל הישנה והטובה, מהתקופה שבה היה שכיח להשתכר ולא מיין. אבל מה שבעיקר משחק כיום לטובתו כמועמד ראוי לטלוויזיה, היא דווקא בגרותו הכובשת. שהרי ידוע לכל שמנחים מבוגרים ושמנמנים כדוגמת לונדון וקירשנבאום מביאים הרבה יותר רייטינג מכוסיות-על כדוגמת גלית גוטמן ויעל בר זוהר. גם הגמוניה משפחתית אף פעם לא הזיקה לקריירת זוהר, אפילו אם אתה זקן השבט. בנאי, שמפיץ סביבו ניחוח שאנסיונרי ושורשיות ירושלמית, בהחלט מתפקד כסמכות מלח-ארצית, שאותה ניתן להאציל על כל תכנית ראיונות הגותית נוסח קובי מידן. סביר מאד שאף ייחשב למראיין בעל סגנון ייחודי; פחות בשל מניירות שכרוכות בהפעלת שרירי צוואר מפותחים, והרבה יותר בזכות קול הבס העמוק ושקיות העיניים נוסכות השלווה. בחיי, אדם כזה יכול אפילו לכהן כנשיא המדינה.

איך שלא מסתכלים על זה, יהודה ברקן ניצח את השיטה: גם הצליח להנחיל בלבבות ואף למטה מכך מורשת טראשית במיוחד, וגם הספיק לחזור אל חיקו של הבורא בדיוק בזמן כדי להתחמק מהגיהנום הצפוי לרשעים. אבל שניה לפני שהפך את חברבורותיו, היה ברקן אחראי על החדרת הביזאר הפורנוגרפי אל לב המיינסטרים של הבידור לגיל הרך של התקופה, כשייבא את צמד השדיים שחוברו לאחת, דנוטה. בהיעדר אינטרנט, אין ספק שלסרטיו היתה השפעה מכרעת על העדפותיהם המיניות של מתבגרים צעירים. בזכות הרזומה המפואר בתחום, הוא נותר עד עצם היום סמל לקינקיות אקסטרימית טרום עידן הפיסי. גם במצבו הנוכחי, כולל הכיפה והזקן, הוא מגלם בגופו ובנפשו, את צו הפיוס הלאומי. רק מתבקש יהיה להשתמש בו כדי להעלות את רמת המתח המיני, כלומר הרייטינג, של "סוף הדרך" ולהדיח סוף סוף את אילדיס העצי.

אין אף בובה אחרת – לא בץ ועוזי, לא פרפר נחמד, קיפי או אריק ובנץ - שהצליחה להטביע חותם עמוק כל כך על החברה הישראלית ולהפוך לאייקון תרבותי חשוב כמו הסברס הלואו-טקי הזה. אם כי קשה לאמר שבובת סברס בת 800, שעדיין מככבת ברשימות הרינגטונים, נעלמה מהמפה. אם יש לו מקבילה עדכנית, הרי היא מגולמת בוודאי בדמותו של אותו כלב מהרצועה, שגם הוא זכה, כמו העציץ, להנהיג פינה חינוכית משלו. ואם הכלב יכול, אין שום סיבה שקישקשתא לא יקבל גם הוא תכנית. תמימותו הקוצנית והנימה החינוכית הן ללא ספק תכונות שיעזרו לו להחליק היטב למקומו של רנו פסקל, העיתונאי החוקר בוגר האינטרנט. על אף הקילומטראז' הצנוע, פסקל צבר די מעריצות כדי לפרוש בשלווה אל עולם סלבי שכולו טוב.