וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

אבא גנוז

יורם אליקים

26.8.2005 / 9:20

לביל פיי לא היו קלפים שיווקיים או כריזמה של סטאר, וכך התקשה לשמור על חוזה הקלטות. יורם אליקים מגלה אותו מחדש

"בזמנו, חברת Decca לא היתה בטוחה לגבי האקלים המוזיקלי, לא ידעה אילו סגנונות יהפכו להיות פופולריים ורווחיים. מישהו פעם אמר שהדרך שלה היתה לזרוק כמה שיותר חתיכות בוץ על הקיר ולקוות שאחת מהן תידבק. אני הייתי אחת מהחתיכות שנשרו מהקיר, אבל היה לי צ'אנס להקליט סינגל ושני אלבומים. אני מודה ל-Decca על ההזדמנות ועל החופש שניתנו לי" (ביל פיי, 2005)

לכאורה, אין משהו יוצא דופן בסינגר-סונגרייטר והפסנתרן הבריטי ביל פיי: עוד מוזיקאי ראוי מני רבים שפעלו בסוף שנות השישים-תחילת השבעים הסוערות, שזכה בנתח מיקרוסקופי מעוגת התהילה ופרש לעיסוקיו האחרים, מוקיר את העובדה שאור הזרקורים פגש בו לשנייה. אבל רק לכאורה. מפגש עם ההוצאות המחודשות של שני אלבומי הסולו שהוציא פיי בתחילת הסבנטיז ולאלבומו מראשית האייטיז מגלה שלא מדובר בעוד ילד פרחים או רוקר פרוע שהמוזיקה היתה מבחינתו לא יותר מפאזה אופנתית קצרה, אלא באמן שהצלילים היו ועודם שפה ודרך חיים של ממש עבורו. מלחין ומוזיקאי רגיש שהיה מוכשר לא פחות מבני דורו ריי דייוויס (הקינקס) וגרי ברוקר (פרוקול-הארום), אך לא ידע לעשות את ההתאמות הקטנות הדרושות כדי להתהלך בשבילי התהילה.

תפישת עולמו הייחודית של פיי לא תאמה את זו של תעשיית המוזיקה, שתרה – ב-1967 כמו ב-2005 – אחר סינגלים מנצחים וכוכבים מלאי אמביציה ותאוות זרקורים. אוסף הסקיצות המרגש של פיי, "From the Bottom of an Old Grandfather Clock", שיצא בשלהי השנה שעברה, מבהיר היטב מה מצאה בו Decca מלכתחילה – אלא שחברת התקליטים הבריטית שהחתימה אותו ב-1967 לא חזתה שפיי ייצוק לקטלוג הפופי-פסיכדלי שלה מוזיקה כה אישית וכנה בגוונים כה בהירים ובלתי מיוסרים. פיי לא העניק ללייבל שום קלפים שיווקיים, שום בשר לנעוץ בו שיניים. בעידן שרוב הלהקות בו, מהביטלס שמאלה, הבהירו למאזין שמוטב לסגור את השאלטרים בראש, לצלול ולהסתלסל עם עשן המקטרות, פיי העדיף לתהות על קנקנו של העולם ולשלוח את מאזיניו לפשפש עמוק בתוך עצמם, ללוש את חייהם הפרטיים לפני שהם הולכים לאיבוד בעולמות מקבילים. "Some Good Advice", הסינגל הראשון של פיי (שיצא כשלוש שנים לפני אלבומו הראשון ומצורף כבונוס להוצאה המחודשת שלו), העביר את המנטרה הזאת בצלילות החודרנית האופיינית. "אם אתה מעוניין לבנות בקתה", שר פיי, "קדימה / בנה אחת. אם אתה מעוניין לרכוב על אופניים / רכב על אופניך / ... אבל אף פעם אל תקשיב למה שמספרים לך". בצד ב' של הסינגל, "Screams in the Ears", הוא חידד: "מתי כבר תפסיקו לשאול אותי מי אני / לכו תמצאו מישהו אחר / לספר לו את הבדיחות שלכם / איזו מסיבה נפלאה זו".

אופס, כנראה טעיתי בחדר

"ברמת הטקסטים, האלבום הראשון שלי הוא סוג של חיפוש אחר משמעות. השורה הראשונה בשיר הראשון, 'Garden Song', מסמנת את תחילת החיפוש אחר אותה משמעות ספיריטואלית. היחסים ארוכי הטווח שמוזכרים בשיר הם יחסים עם העולם האמיתי, לא עם העולם שמונע על-ידי 'האדם', 'העיר', ה'תקשורת' וכו'" (ביל פיי)

האלבום הראשון של פיי הוקלט ביום אחד בתחילת 1970, ומוקסס ביום שאחריו. פיי אמנם הקליט קודם לכן סקיצות של השירים, שאותם גם ניגן בפסנתר בפני המעבד מייק גיבס, אך גם בחזיונותיו הביזאריים ביותר הוא לא יכול היה לצפות את שהתרחש ביום ההקלטות. "כשפתחתי את הדלת", הוא מספר בחוברת ההוצאה המחודשת, "חשבתי שנכנסתי לחדר הלא נכון – עד שאיתרתי את מייק גיבס הלחוץ ניצב במרכז החדר, מוקף בתזמורת של 27 נגנים. זה היה הסשן הראשון שלו כמעבד, והוא הודה בפני שהוסיף כל מיני אלמנטים לשירים שלי ושהוא לא ישן כל הלילה כי הוא לא היה בטוח שהעיבודים שלו בכלל יעבדו. בסוף העיבודים שלו עבדו, וזו היתה חוויה מרגשת, לשיר בלי לדעת באיזה ליווי אתקל".

הגישה הסקרנית והזורמת של פיי הוציאה מהסיטואציה הקיצונית הזו את המיטב. לאורך כל האלבום מורגש הניגוד בין ההגשה והמסרים הצנועים והנאיביים של פיי לבין העיבודים המאתגרים והבומבסטיים של גיבס (המזכירים את העיבודים שעיטרו את אלבומיו של סקוט ווקר, זמר הפאואר-פופ המצטיין מאותה תקופה, ואת אלו של ההרכבים העכשוויים Divine Comedy ו-Pulp), אך הניגוד הזה מגיע ממקום של דמיון גדול, ולאורך כל האלבום ברור שהשניים פועלים מאותו בסיס כן ושופע סקרנות. גם כאשר המאזין מצפה שפיי ישאג מלוא הלוע ויהפוך לטרובדור מזדקר לנוכח כלי המיתר השוצפים, הוא אינו סוטה מהנתיב הראשוני שסלל, ומשדר ביתר ריכוז וביתר מינוריות את האמירות הקטנות-גדולות שלו. העיבוד מסתחרר סביבו כמו סופה מתוזמנת היטב, ועם זאת אתה נותר עם התחושה מעוררת ההשתאות שהנה, למרות חוסר התכנון המוקדם, השניים הצליחו למצוא את האינטרפרטציה המוזיקלית המדויקת ביותר לתחושותיו של פיי.

הדימוי המתעורר מול האלבום הזה הוא של אדם בודד המבקש לדבר את שעל נפשו בעולם רעשני שתנאיו אינם ברורים אף פעם – ואף על פי כן, מי שינסה להטות בו אוזן בניסיון לדלות מההמולה איזו מהות בסיסית ירוויח סוג של שפיות. עם שורות פשוטות וחדות דוגמת "זה הידע שלך שחוסם את דרכך", פיי מנסה להעביר את הכמיהה שלו לבסיסי ואת השאיפה שלו להיות חלק מעולם שיודע להעריך את היסודות שהוא מושתת עליהם, ולא שם לו למטרה להתפלפל עד אובדן כיוון וערכים. בשיר "Goodnight Stan", למשל, הוא מספר את סיפורה של נפש תמימה בעולם שאינו מפסיק להשתנות: "בקרוב, הם אומרים, הם ייקחו אותנו מפה למקום אחר, מעלה לכוכבים. האם השם היה מארס? האם הם דיברו על יופיטר?", שר פיי בקול נוגה של מי שמשלים עם החתירה האובססיבית של בן-האנוש המבקש להשתלט על עוד ועוד טריטוריות בלי שמיצה ולו קמצוץ מסביבתו הטבעית.

אך לא על תהיות קיומיות-סביבתיות לבדן מושתתת הליריקה של פיי. כמי שגדל בתקופת מלחמת וייטנאם, חלק נכבד מהטקסטים באלבום עוסקים במלחמה ובמחירה - אלא שגם פה הוא מצליח להיבדל מן העדר, ולייצר אמירות ציוריות ואנטי-דמגוגיות. בשיר "Gentle Willie" הוא מספר את סיפורו האוניברסלי של צעיר תמים היוצא למלחמה לא שלו, ומעביר את המאזין במסע הארוך והעצוב מהגיוס אפוף השאיפות ("אז וילי הצטרף לחיל האוויר / למד לטוס / ואמר כמה הוא שמח / הוא התעופף בשמים"), דרך ההכרה בעוולה ובטמטום שבמערכה ("הם שלחו אותו לקרב / להניח שם את חייו / ווילי אמר, חיל האוויר הוא לא חיים בשבילי") והשיבה המלנכולית והחבולה הביתה ("ווילי היה צריך לצחוק, אבל בסוף הוא בכה").

פול מטאל ג'קט

"אני יודע שהאלבום השני שלי הוא אלבום אינטנסיבי. אני מודאג מעט מה'כבדות' הזאת, אבל מצד שני אני חושב שיש משהו תרפיוטי באינטנסיביות של המוזיקה. לא הייתי רוצה שהמאזינים ירגישו שהאלבום הוא רק מטריד. השירים שם אומרים גם, 'הי, אל תיתן לאף אחד לדכדך אותך', ו'עוד יגיע היום', אבל בשבילי אלה היו ימים כבדים ואינטנסיביים" (ביל פיי)

"Time of the Last Persecution" מ-1971, האלבום השני של פיי, הוא הרפתקה מוזיקלית וטקסטואלית שונה בתכלית מיצירת הביכורים שלו. גם הוא הוקלט בסשן אולפני אחד, ורוב הקטעים המופיעים בו הם הטייקים הראשונים, אך הפעם היו בחדר לא יותר משבעה נגנים - חברים קרובים של הגיטריסט ריי ראסל, שניגן גם באלבום הראשון של פיי וכן בהפקה המקורית של "שיער", וחתום כאן גם על העיבודים וההפקה. מהאלבום נעדרים לחלוטין הכלי מיתר הפומפוזיים, שכלי נשיפה (טרומבון, חצוצרה ושלל חלילים) תפסו את מקומם, והאווירה הכללית אפלה וזעופה. מקולו העגמומי של פיי, המזכיר פה מאוד את זה של דילן בהגשה האיטית ובחיתוך הלשון, עולים הייאוש והאכזבה של מי שרואה את העולם עושה את דרכו למבוי סתום, ועדיין אינו יכול לייצר עבור המאזין יותר מניצוצות אקראיים של תקווה. הדימוי האופטימי שעיטר את עטיפת אלבום הבכורה הפך כאן לפורטרט כבוי ומסוגף. פיי, נדמה, השלים עם העובדה שלא יוכל להתחמק מהטריפות שסביבו, ולא יוכל עוד לשוב ליסודות העולם האמיתי, השפוי והמרתק שנכח באלבום הבכורה שלו.

"Time of the Last Persecution" הוא אלבום בלוז-רוק עם נגיעות ג'אזיות בריטיות מחויטות, ששואב ממסורת הקאנטרי, הבלוז והגוספל האמריקאית ותורם כמה פריטים משל עצמו למאגרים האינסופיים של תחינות ושל ציפיות לגאולה. פיי חוזר ומתריע באלבום מפני מנהיגים ונביאי שקר - בין היתר בשיר "Pictures of Adolf Again" ובשיר הנושא, שנכתב ב-1970, מיד לאחר רצח ארבעת הסטודנטים על-ידי הצבא האמריקאי באוניברסיטת אוהיו בהפגנה נגד מלחמת וייטנאם.

"במבט לאחור", מבאר כעת פיי את התהליך שעבר עליו בתקופה שבין שני האלבומים השונים כל-כך ברוחם, "אני תוהה איך בתקופה כה קצרה עברתי מלהיות מוקסם ממוזרויות העולם לקבלת זבנג כזה גדול ממנו ולהישאב עמוק לתוך המציאות. אני מניח שהתשובה די פשוטה: איך אתה יכול לא להשתנות כאשר אתה נחשף למחזות איומים כאלה?".

בזמנך החופשי, ביל

"המלודיות הנפלאות שמתגלות מפתיעות ומדהימות אותי. אני, כמאזין, כל-כך מסופק שהשירים האלו נכנסים לחיי. המלודיות שאני מגלה כעת נפלאות, ואולי בהמשך הדרך הן יוקלטו וגם אחרים יזכו לשמוע אותן. כרגע אני פשוט אסיר תודה לקבל אותן" (ביל פיי)

לאחר שפקע החוזה עם דקה, פיי הוריד הילוך. "ביל החל לנגן פה ושם", מספר הגיטריסט והמפיק ראסל, "והיה לו קהל מעריצים מעניין ביותר: קבוצה קטנה ואדוקה, דתית במידה, של אנשים שרצו לתהות על קנקנו. הוא היה תופעה". באחת ההופעות האקראיות הללו, באמצע שנות השבעים, הופיע לצד פיי הרכב ג'אז-רוק מדרום לונדון, אקמה שמו, שכל חבריו היו ממעריציו של היוצר העניו. החבורה התיידדה עם פיי מאחורי הקלעים, וכבר באותו הערב הוחלט לפתוח בשת"פ מוזיקלי.

"זה לא היה רק להיפגש, להתאמן יחד וללכת הביתה", סיפר למגזין "Wire" גארי סמית, גיטריסט ההרכב. "זה היה חייב להיות קודם כל סוציאלי. חברי. כאשר מתעסקים עם מוזיקה כזו בנסיבות כאלה, חשוב שזה יהיה משהו שהוא יותר ממוזיקה. ההרכב היה מאה אחוז בלתי מתפשר, ואני התחלתי לפתח סגנון גיטרה אינטנסיבי במיוחד".

ב-1981 היה להרכב המשותף מספיק חומר לתקליט - אלא שכל קלטות דמו שנשלחו על פני המים הניבו רק תגובות מעליבות מחברות התקליטים, שחיפשו אז, יותר מתמיד, מוזיקה מוחצנת בהרבה מהתהיות הנוגות של פיי וחבריו. סמית ופיי אמנם המשיכו לשתף פעולה במהלך האייטיז, אך בהעדר יעד מוגדר הלך החיבור ודעך.

גאולה להקלטות הדחויות האלה הגיעה רק יותר מעשרים שנה מאוחר יותר: ב-2003, כאשר דייוויד מייקל, בעל הלייבל Dutro, פנה לפיי וביקש להוציא את היצירה הגנוזה. כך נרקם לו, באיחור, "Tomorrow, Tomorrow and Tomorrow", האלבום השלישי של פיי, שיצא לפני חודשים מספר ובו חומרים שהוקלטו בשנים 1978-1981.

ההוצאה החדשה-ישנה הזו סובלת אמנם מעריכה בעייתית וממספר גדול מדי של קטעים שנותרו במצב דמו חסר חן, ועם זאת היא חושפת צד נוסף של פיי, ומציגה את הצלע השלישית באבולוציה הטקסטואלית, המוזיקלית והאישית שלו. מספיק להטות אוזן לקטע הפתיחה, "Strange Stairway", כדי להבין שפיי החליט להכניס את ראשו חזרה לשריון. "אני מרגיש בתוכי את זרימת הנהר ואת גלי האוקיאנוס", הוא שר שם, "הדבר היחיד שאני בטוח בו / הדבר היחיד שמרים אותנו מהרצפה / הוא האהבה שבתוכנו".

פיי של "Tomorrow" הוא פיי מרוכך ומפויס, שסיים את ההתכתשות שלו עם העולם ומעוניין עכשיו לבהות בו מהצד, בידיעה שהוא הקטן כבר לא ישקשק אותו. הוא כבר אינו משתאה ואינו נכבל, אלא מתכנס עם החברים כדי להפיח עננות תפוחות של שפיות. תחושת הרוך של האלבום מושגת גם בזכות המעבר של פיי מפסנתר אקוסטי לסינתיסייזר, שמפיק צלילים חמים וקטיפתיים. בצירוף שירתו המרוככת של פיי, ההשוואה לרוברט ואייט בלתי נמנעת.

הנגנים המלווים את פיי משרתים אותו כאן נאמנה, ומהאזנה להאזנה בולטת העובדה כי בניגוד לשני האלבומים הראשונים שלו, היה פה תהליך ארוך של עיבוד והפנמה, והמוזיקאים הפרו זה את זה בהצלחה. הנגינה המהודקת והמסועפת של חברי אקמה מכתרת את פיי באופן המעלה על הדעת את האופן שבו כיתרו אותו נגני התזמורת הבומבסטית בראשית דרכו - אך הפעם אפשר לחוש את ההבנה וההוקרה הרבה שבין המלווים למבצע, ושיריו של פיי זוכים להיעטף בצבעים המותאמים היטב לכל אחד ואחד מהם, ויוצרים מרחבים פוריים לטקסטים השבריריים.

לאחרונה חזרו פיי וסמית להקליט שוב יחד. מי ייתן ובקרוב נזכה כולנו לשמוע עוד מהתובנות של הכותב-מלחין הרגיש הזה. בזמנך, ביל.

sheen-shitof

שדרגו את הביצועים

הארכת משך האקט ושיפור ההנאה במיטה - במבצע מיוחד

בשיתוף "גברא"

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully