ים של דמעות

ב-93' יצא מנוטינגהם אנגליה אלבום ארוך, אקלקטי, ורסטילי, עמוס השפעות ליריות ואציליות שהבליט בקדמת הבמה סולן שמלמל מול מיקרופון מאובק, וקולו צבוע ניקוטין ולב שבור ומאחוריו רסיסים מלנכוליים מערפלי חושים. הבריטים לא ממש ידעו איך לאכול את הטינדרסטיקס, אז הם מיד הושלכו אל הרשימות, ללא היסוסים מיותרים, כאלבום הטוב ביותר של אותה השנה. "זה פשוט לא יכול להיות מושלם כל כך" טענו מבקרי מוזיקה בכל המגזינים הנחשבים, ובלעו את הכובע שוב ושוב, במשך 12 שנה. לפני מספר שבועות, עם יציאת אלבום הסולו הראשון לסולן ההרכב, סטיוארט א. סטייפלס, בלעתי בתאווה את כל הוצאות ההרכב שוב, ונותרתי המום ומסוקרן מתמיד.

גם אחרי 12 שנה, אלבום הבכורה שנקרא על שם ההרכב, עדיין מרטש את איזור המסה ושובר את המרקם הקלישאתי ואת תבנית השיר על פני שעה ו 17 דקות שיכלו להיכתב אך ורק בכרך. זו לא מוזיקה שרוצה להיות במקום אחר ובזמן אחר. אלה 21 שירים שמשקפים סיפורים עירוניים קצרים על אהבה אבודה בין סמטאות רחוב, שברון לב אכזרי, חולשות ופחדים, תלות אובססיבית, תוכניות שלא יצאו לפועל לעולם ותשישות ועצלות אורבנית שכולנו מכירים וחווינו על בשרינו. בזמן אמת, אל מול כל הבלר, האואזיס והפאלפ, שכבשו את אנגליה בסערה באותה תקופה, הקטע הפותח של האלבום נשמע איזוטרי ותלוש, ומעורר תחושת גילוי של ממש. ככל שממשיכים ללגום את השירים ובוחנים את יכולת הסבלנות האישית שוב ושוב, מתפרצות להן החוצה גיטרות אימפולסיביות, כלי מיתר חורקים, שטיחים של קלידי המונד, חצוצרות מקסיקניות, שירה מעוררת צמרמורת, מילים ולחנים מקוריים להפליא ומבריקים להדהים. רק בסוף האלבום מבינים שלמעשה "Nectar" (הקטע הפותח) היה קצה הקרחון והיכולת שלהם להפעים נערמת ולא נגמרת, ואז שוב: מתחילים את הכל מהתחלה.

אומרים שסופרים שכותבים סיפורים קצרים הם פנומנים של רעיונות, שלבסוף מתפוצצים על הנייר בטירוף רגעי, ואם תנעלו אותם בחדר עם ארבעה קירות, פאקט סיגריות, חבילה של נייר A4, בקבוק יין אדום ומכונת כתיבה ותדרשו מהם רומן שלם, אתם עשויים למצוא את עצמכם מעורבים ברצח בכוונה תחילה. מתוך תסכול עמוק הם יעשנו את עצמם למוות או לחילופין יאבדו כל צלם אנוש. לרובם אין את היכולת הטכנית למרוח ולמרק רעיון אחד מבין אלפי רעיונות שעולים וצפים על פני 300 עמודי רומן עמוס תיאורים פתלתלים ודינמיקה של התחלה אמצע וסוף, מבלי להפוך לכליל הזיוף. כך החלו גם הטינדרסטיקס, עם סיפורים קצרים ואינטנסיביים שהתנפצו לרסיסים לכל כיוון, אך מהר מאוד הם פסעו אל עבר הצד השני של המתרס.

"Tindersticks II" – מ-95', גם הוא ארוך נורא, אך איטי ובוגר יותר ועמוס פחות מהראשון. זהו אפוס אישי רחב יריעה שהחל להבליט את ההשראה העמוקה מלי הייזלווד ועדיין גם היום, האלבום נוטה להישמע כמו רומן ארוך אפל ורב פיתולים, עם התחלה אמצע וסוף. המבט על ההתפתחות של הטינדרסטיקס הפך למעשה לחיזיון חיוני וחושפני, שמציג את כליל השלמות היצירתית האנגלית של שנות ה-90, ולדוגמא נדירה מאוד לכיצד הפכה המוזיקה לאחת מיכולות הביטוי החשובות ביותר של המאה ה-20, אם לא לחשובה ביותר.

המוזיקה של הטינדרסטיקס עצובה. היא איננה מפיחה חיים בשאפתנות מלאכותית להיות כזאת, המניפולציה היחידה פה היא השאיפה ליושר אותנטי. השירים שלהם קטנים ואינטימיים ובו זמנית אוניברסליים, סנטימנטליים ואמיתיים. הכנות שנוזלת מהשירה המדוקלמת ואחוזת הדמעות של סטיוארט סטייפלס מחזקת את האמון שביצירה החריגה של הטינדרסטיקס, שנחשבים בעיני לאחד ההרכבים היחידים שתמיד, כשקצת עצוב לך, אתה שולף מהמדף למרות שאתה מודע לעובדה שזה לבטח יגמר בים של דמעות.

מצד שני, הסימביוזה בין ההרכב לחטיבת כלי מיתר עגמומית שהפכה למרכיב אינטגרלי ודומיננטי, מפיקה מהם עושר מוזיקלי מרתק. זוהי המעלה העיקרית של הטינדרסטיקס, שטיפחו סאונד אישי ובלתי ניתן לחיקוי. שילוב של הוולווט אנדרגראונד, לי הייזלווד, סקוט ווקר, חבורת נגני רחוב מקסיקנית וזמר צנום שנקרא סטיוארט, המתכננים יחד סביב שולחן עגול את שוד יצירות האומנות הגדול של המאה ה 20 - והם אכן מצליחים לבצע אותו בשלמות קרימינלית ססגונית.

"Curtains" (וילונות) השלישי מ-97' הוא פסגת היצירה של ההרכב. האלבום בנוי כמקשה אחת וקשה מאוד להצביע על שיר כזה או אחר שיכול להפוך לסינגל. הרי ממילא הטינדרסטיקס מעולם לא היו הרכב של "סינגלים", והגישה ה"אמנותית" שלהם הפכה אותם להרכב קאלט בקרב גרעין מעריצים נאמן שהלך והתרחב. הם מעולם לא פעלו על פי חוקי תעשיית המוזיקה ולמרות זאת תמיד קיבלו ממנה חיבוק חם ואוהב. באלבום הזה הובלטה העובדה, שעם כל הטוטליות המרגיעה הם בהחלט יכולים לעצבן עם יציאות קשוחות של דיסהרמוניה טונאלית וקקפוניה ג'אזית שנמתחת לאורך שלוש דקות, משהו שמזכיר את ספיריצ'ואלייזד. אך מהר מאוד הרעש המסנוור מפנה מקום לאגם גדול של טפיחות קלות על קלידי המונד, פריטות גיטרה מסתוריות ודיקלום גמלוני ומבין של סטייפלס, השואבים יחד פנימה בשתלטנות נסלחת.

"Simple Pleasure" מ-99' לעומת זאת, כבר נשמע קצת יותר אופטימי, יחסית. האלבום נפתח בשיר "Can We Start Again", שמבקש לנסות שוב. הפעם סטיוארט, לשם שינוי, נטול חרטות. "רצינו לנסות משהו קצת שונה, יותר זורם" אמר אז סטייפלס, ואכן האלבום משקיף החוצה בין חריצי הוילונות הכבדים והקודרים שאפיינו את ההרכב עד אז. בין לבין שיחררו הטינדרסטיקס עוד שני פסקולים, הופעה חיה אחת, אוסף מרשים, בוטלגים, DVD ועוד שני אלבומים, כשהאחרון הוא "Waiting For The Moon", מ-2003.

והנה הגענו לאלבום הבכורה של סטיוארט סטייפלס, כנראה האדם היחיד על הפלנטה מלבדי שמעשן יותר מסרג' גינסבורג זצ"ל. סטייפלס הוא אחד היוצרים החשובים של העשורים האחרונים, לצד ניק קייב, לי הייזלווד וביל קאלהן (סמוג), ואחד הזמרים היחידים שפועלים על בסיס אותה הסכימה שוב ושוב. הוא לא ממש יכול, ולכן גם לא מנסה לסלסל ולהתעלות על קולו המוגבל, שנעצר מהר מאוד לאחר כל הברה קצרה. לכן רוב הזמן הוא פשוט ממלמל.

סטייפלס נשמע כאילו תמיד כואב לו בצד, וקולו מכיל מצבור של יצירתיות אורבנית טהורה ומעין ארובה של פיח וקינה אנושית מאוד לא שכיחה. "Lucky Dog Recordings" הוקלט בין 2003 ל-2004 באולפן הפרטי, ובו אסופת שירים שהיה מוכרח להקיא החוצה, וכמה טוב שהרגיש בחילה באותה שנה. זהו אמנם אלבום הבכורה שלו, אך כצפוי, הוא נורא מזכיר את להקת האם וזהו בעצם אחד התקליטים הטובים ביותר של הטינדרסטיקס שמעולם לא יצאו.

כאן אפשר להבחין בשליטה המלאה של סטייפלס בכל הקריירה של ההרכב ההוא, שחלקו מתארח כדי לספק את הצלילים החמימים הנכונים, כמו הגיטריסט ניל פרייז'ר והקלידן דייב בולטר ועוד שרשרת ארוכה של חברים מוכשרים שחולקים בגאווה באחד מאלבומי השנה הנוכחית. עשרת הקטעים באלבום חוזרים אחורה בזמן ובמודע לקנון האינטנסיבי של הטינדרסטיקס, שהושפע מהנרטיב המחוספס של הוולווט אנדרגראונד ובו זמנית משלבים את גישת המלודרמה הספרדית שסטייפלס כל כך מאוהב בה, ויש אפילו אקורדיון שטוף שמש קיצית. סטייפלס נשמע שלם מתמיד וב-"Friday Night" הוא ממשיך לבסס את הרומן ההדוק שלו עם הצד האפל והשיכור של הייזלווד ועם טיפות הבדידות האלמותיות של איאן קרטיס.

סטיוארט איי. סטייפלס, "Lucky Dog Recordings 03-04" (בי.אן.אי, Beggars Banquet)