כשכל כך הרבה טלנובלות מתחרות על תשומת ליבם של הצופים, רק ג'אנקיז אמיתיים יכולים לאמר בוודאות מי הטובה ביותר. כלשעצמי, איני מסוגלת למחוייבות היומיומית שנוטלים על עצמם המכורים, אבל גם צרכנית לא עקבית כמוני יודעת שככל שהמהומה על לא מאומה גדולה יותר, כך המוצר איכותי יותר. ו"טלנובלה בע"מ", שאף תורגמה לספר, היא בהחלט חומר מאד מאד משובח.
כבר מהפרק הראשון בו צפיתי (החמישי כמדומני, אולי השביעי), הבנתי שזאת הטלנובלה הכי טובה. בעולם, אם תרצו. אבל מי שנחשף רק לפרק הסיום הסכריני וההו?-כה-צפוי (היש קלישאה גדולה יותר מרצח מוזמן ליום החתונה?) לא יכול היה לדעת עד כמה. הסדרה שהחלה כדבר שהכי דומה לחיים (יותר מציאות מזה, והשחקנים היו מתנחלים בסלון ביתי) עברה כל כך הרבה תהפוכות, עד כי קשה היה להזכר שהתרחשו בה דברים ממש קשים, כמו המשבר הדכאוני שעברה הכלה רננה (טלי שרון). וכשדנה בלום (יב"ז) הגנה בגופה על החתן כפיר (עופר שכטר), כמו מאבטח בתחנה המרכזית בבאר שבע (ועוד מפני הרצח שהיא עצמה הזמינה בעקיפין), קשה היה להזכר שנפתלי (שרון אלכסנדר), שרק ראשו בצבץ מאחורי וילון תכלכל, הוא בעצם סכיזופרן רצחני שגרם למותה בשוגג של אפרת (תמר קינן), ושבכלל, היתה זו הפעם הראשונה שבה הראו ערבי בטלנובלה (גם אם בגילומו של רון שחר).
מה שאפשר את המהמורות הללו, הוא הקונצפט שהיה, איך לאמר זאת - סוף. אין זו הפעם הראשונה שטלנובלה מחזיקה במודעות עצמית, אבל טלנובלה שעוסקת במאחורי הקלעים של טלנובלה? זה בטח שיא השיאים של הז'אנר. אין אמיתי או מופרך מזה. שלא כמו "השיר שלנו" שהוקדשה לנינט ופרטי טריוויה משמימים מהמיתולוגיה של התעשיה המקומית, או "פיק אפ" שממשיכה לממש באדיקות את הבטחותיה למפלס חרמנות שיאני, הקונצפט המיידי כל-כך של טלנובלה בע"מ איפשר לכותביה להשתחרר בקלות ממגבלות הז'אנר, והרושם הוא שזה בדיוק מה שהם עשו. אווירת הסתלבט שניכרה בה, נוסח "יאללה בלאגן, בואו נתחרע על הטלנובלה שקיבלנו, העיקר שנהנה מזה" (הפריחות הדמיקולות שגילמו רותם אבוהב ומיכל גבריאלוב היו הברקה), יצרה את הטלנובלה הכי מטורללת וגרוטסקית שנצפתה אי פעם בטלוויזיה (הישראלית, בכל אופן). אולי לזה הכוונה כשאומרים בע"מ, משום שהסדרה הזו פשוט לא היתה מחוייבת לכלום - לא לעלילה עם התחלה אמצע וסוף, לא לז'אנר, אפילו לא לאמינות. מצד אחד שרצו בה הדמויות הכי רגילות ועממיות, מצד שני נוצרו בה סיטואציות מופרכות מהסוג שיכול להתקיים רק במציאות (מה יותר טבעי מבחור שמגלה יום אחד שהוא בעצם מאוהב באח של החברה שלו שחר, אורי אמנותי ומלאני פרס), כשכל הזמן נוספות עוד ועוד דמויות ועלילות משנה ולפחות חצי מהמשתתפים לוקים מפעם לפעם בשגעון זמני או קבוע. כל אלו יצרו דאחקה מוצלחת במיוחד, שהוכיחה שהילדים הכי מופרעים נמצאים היום בטלנובלה.
בלום מאבדת את הבלמים
מבלי לזלזל ביוצרי הסדרה (סיגל אבין, גל זייד ודרור נובלמן) שגם סיפקו את הגיבוי האמנותי, מדובר גם בליהוק מעולה, שבאופן יחסי כלל די הרבה שחקנים מקצועיים, ותיקים וצעירים, לצידם של שחקני החיזוק ההכרחיים (סלבז ודוגמנים). בעוד אלכסנדר, אלברט אילוז, אודיה קורן או שרון הביאו עמם בתי ספר למשחק, הרי שלאחרונים נתפרו תפקידים שלא מאד הרחיקו אותם מעצמם. היה זה אך טבעי שיב"ז, שכטר או מאור כהן (שחר הבמאי) יגלמו את את דמויותיהם. איש מהם לא התבזה. הם שיחקו נפלא ונראו אמינים מאד. אמינות זה דבר חשוב כשסדרה מאבדת את הבלמים.
לעומת החוכא ואיטלולה הכלליים, הפיניש הסתמי יכול היה להיות פרק הסיום של כל טלנובלה אחרת. חתונה שאליה מוזמנים כל משתתפי הסדרה היא השטיק הכי משומש בתחום. כצפוי, רננה מתחתנת עם עם כפיר בחל"ה, דנה בלום גונבת את ההצגה במותה, שון מציע נישואים לניב, הנקמה מוכשלת, ועל כולם רובצת אווירת נכאים של חתונה מעיקה למהדרין כולל צ'קים, וכמה דודות עם שביסים. הפרק המרושל הזה, שמתנהל בדיוק לפי הספר, לא מרגש, לא מציע כל פתרון, סוף, או קתרזיס. פשוט כלום, כאילו באמת הפציע מתוך סדרה אחרת. זאת בדיוק הגדולה של הטלנובלה הזאת. הרבה יותר קשה להגיד כלום, מאשר להגיד משהו. וכשטלנובלה אינה יוצרת שום תהודה עם סיומה מדובר במאסטרפיס.