ג'ויס קרול אוטס, "חיות"

ראיתי אותו בלובר באגף "אוקיאניה": הטוטם.

קומתו היתה כשלושה מטרים. דמות עץ גרמית, פרימיטיבית, נשית כמדומה, בעלת פנים חייתיות צרות, עיניים חסרות הבעה ושסע בתור פה. שדיה היו מוגזמים בגודלם ונראו כמו עטינים, גזרי עץ באורך שלושים סנטימטר שנתלו מן הכתפיים; אל השדיים האלה הצמידה הדמות משהו שנראה כמו תינוק יונק. אלא שהתינוק היה רק ראש, גדול ועגול עד אימה; לתינוק לא היה גוף. הטוטם הוצג בפשטות כ"דמות אימהית" קדמונית מקולומביה הבריטית שבקנדה, בן מאתיים שנה לפחות.

הנה. הנה הוא.
אז בסופו של דבר הוא לא נשרף...

הייתי מבולבלת, מחשבות התרוצצו במוחי. באולם הנזירי והצונן שבו הוצג הטוטם הקדמוני קרן ממנו משהו גולמי, ראשוני, פרימיטיבי, עד שנראה אנושי אך בקושי. לטשתי בו עיניים ונרעדתי. נפניתי ממנו, רציתי ללכת משם, אבל מצאתי את עצמי חוזרת ולוטשת בו את עינ?י, לאחר ששבתי ונעמדתי מולו. כאילו קראה לעברי האם המיניקה... ג´יליאן? אל תפחדי. אנחנו חיות, זאת הנחמה שלנו. זה היה סיוט. זו היתה מזימה. דימיתי בלבי שגבר שמתבונן בדבר כזה עלול לחוש כי התשוקה המינית קמ?לה ומצטמקת בתוכו: הזכר המשתוקק, הרע?ב, צומצם כאן לכדי ראש מכוער לחוץ בחוזקה שכזו אל האם עד שהוא ודאי נחנק. אישה תרגיש שכל הרוך שבה, כל העדינות העושה אותנו לאנושיות, מתפוגגים להם.
אנחנו חיות, אין לנו שום רגשות אשמה.

אף פעם.

"סליחה, מדאם? את... בסדר?"

הקול, לשמחתי, היה אמריקני. ג´נטלמן אמיד בגיל העמידה שמראהו מערב-תיכוני עמד ובחן אותי עם אשתו המודאגת.
מיהרתי לענות, והחיוך האמריקני הזוהר שלי הבזיק כמו ניאון: "תודה, באמת תודה, אבל אני בסדר." קודם נתקפתי סחרחורת, ואולי גם התנודדתי, אבל עכשיו הייתי בסדר. לא רציתי שיפנו אלי ולא רציתי שייגעו בי. הזוג הוסיף ללטוש בי עיניים, ולכן אמרתי שוב: "תודה רבה!" ונפניתי מהם בנחישות.
יצאתי מן הלובר מזועזעת. הלכתי כמוכת עיוורון לאורך גדת הס?ין. הטוטם הזה! מכוער כל כך, ועם זאת חזק כל כך. והעיניים.
חשבתי על מותם של שני האנשים שאהבתי לפני זמן רב. הם מתו מוות נורא, וכולם האמינו שמותם היה תאונה.

שמי פריז היו עכורים, הס?ין היה בגון עופרת. הרחק משם, המגדלים הרומנטיים של נוטר-דאם נעלמו כמעט כליל בערפל או בערפיח. הייתי טרודה כל כך במחשבות עד שכמעט לא שמתי לב שהדוכנים הפולשניים מסתירים את נופו של הנהר האגדי.
הייתי בת ארבעים וארבע. רבע מאה עברה.
אין זה וידוי. עוד תראו, אין לי על מה להתוודות.

"חיות", ג'ויס קרול אוטס, תרגם מאנגלית: ערן שדה (הוצאת זמורה ביתן)