חצוב בקלקר

עמוס קינן מפסל כמו שהוא כותב וכותב כמו שהוא מפסל. מדויק, מתומצת, נקי. אין אצלו עודף מלל, כמו שאין אצלו עודף חומר. כל מילה באבן. האבן היתה החומר המועדף עליו בפיסול, עד שהגיל ופרקי הידיים עשו את שלהם ואילצו אותו למצוא דרך אחרת. כיום, בגיל 74, הוא ממשיך ליצור שוורים כנעניים, אריות מכונפים, ספינקסים מסתוריים, משיחים על חמורים ונשים שנראות כמו אלות פריון.

הוא ממשיך לפסל מיתוסים קדומים, אבל במקום לחצוב אותם באבן המסורתית, הוא מעצב אותם מקלקר. מין ברירת מחדל עכשווית, למי שכבר לא יכול להחזיק איזמל ביד. אחר כך הוא עושה מזה יציקת ברונזה, ואף אחד לא יכול להעלות בדעתו שהפסלים הכבדים והשלמים האלה לא נולדו מאבן אלא מקלקר.

הוא בעצם רצה להיות פסל. כשהגיע לפריז, ב- 1954, חיפש בית ספר לפיסול. שלחו אותו אל הפסל אחיעם, ישראלי שחי שם, כדי שייעץ לו איפה ללמוד. אחיעם נתן לו גוש אבן, פטיש ואיזמל, ואמר לו: אתה לא צריך בית ספר. פשוט תתחיל לעבוד. וזה מה שהוא עשה. האבנים לימדו אותו איך מטפלים בהן, כמו שהם לימדו את האמנים שחיו 5,000 שנה לפניו.

ארכיאולוג שיחפור כאן בעוד 3,000 שנה לא ימצא שום דבר שהיה עשוי מקלקר או מפלסטיק, אבל הוא עלול להיתקל באחת מיציקות הברונזה של קינן. מעניין אם הוא יידע לאן לשייך אותה.

כמו הכנענים החדשים של דורו, שהפסל דנציגר הוא הידוע שבהם, גם הפיסול של קינן הושפע מהאמנות האשורית, הבבלית, השומרית והכנענית. אם לעבריים הקדומים היה מותר לעשות פסל ותמונה, הוא בטח היה מושפע גם מהם. במקום שבו הפיסול נגמר מתחילות המילים. גם המילים של קינן, כמו הפסלים, מחוברות לשורשים המקראיים. זאת התרבות העברית העתיקה, שקינן ודורו הם החוליה המחברת אותה עם התרבות העברית של היום.

* תערוכת פסליו החדשים של עמוס קינן מוצגת מיום שבת, 23 ביוני, בגלריה קסטרא שבחיפה.