כיפת הסלע

כפיר אדרי מתייפח ומחבק את יהודה, ששר את הסולו המנצח. אבא סעדו, במידותיו הקטנות, נראה אבוד על הבמה. האמא מתרגשת, על סף עילפון, מחבקת את צביקה הדר, מתנפלת בדמעות על מישניה. דקותיים לפני-כן ניצל הבן יהודה את מערכת ההגברה האימתנית, יישר את הכיפה הגדולה שעל ראשו ונתן ב"שמע ישראל" קטלני. אמא, אבא, שיר של שלמה ארצי. זה מה שנשאר, רק כמה רגעים. ובהם, יהודה סעדו הוא גיבור תרבות. תופעה. בשילוב עם הכוכבות של סקעת, למשל, תקבלו את המכלול של נינט טייב. וזוהי רק אחת מהתובנות - כלכליות/ אמנותיות/ אמוציונליות - שהתכנית הזו מעוררת בכל אחד מאתנו.

המהמרים השקולים באתר ויקטור צ'נדלר, השקיעו ודאי כסף רב על שם הקוד SAADO, השקעה שהניבה להם יחס של 1:1.2. 20% תשואה לכספם בחסות צביקה הדר, לא רע. ברווח שבין מציאות הזיופים וההימורים המפוקפקת, דרך השקעת הענק ב"ווליום ת"א" – אירוע שכל מהותו למעשה היא התרפסות של מותג סלולרי בפני מותג בידורי, שחזק בתחומו הרבה יותר מכל SMS - מצאנו אתמול את הדיסוננס האמיתי בין חומר הגלם שמגיע לכוכב נולד לבין המהות האמיתית שלה. אצלי זה קרה כשבקי גריפין, כוכבנית בינונית, חגגה עד תום על החלטורה שלה בנקודת השידור שבקריית עקרון והעלתה את הרב שלמה פטל, פטרונו המקומי של סעדו, שהרביץ למיקרופון של פליטת MTV ברכה ארוכה ופיוטית לברסלבון שלו.

שלושת המתמודדים אתמול לבשו קסטרו. כנראה החברה היחידה מבין נותני החסות שלא יוצאת מימי "כוכבי הפסטיגל לובשים ג'ורדאש" ומתעקשת לירות לעצמה ברגל, או לגזור לעצמה את הבד, עם הלבשה נוראית לאורך כל העונה. אמש, התלבשה שיר ביטון בכותונת לא ברורה שנראית כמו שאריות מהסט של "סוף העולם שמאלה" (מהארון של הצרפתיה החרמנית) ושני הבנים התלבשו אתמול כחתנים, עם הומאז' לאול-ווייט של "הנני כאן" מגמר 2004. בלבושם, סעדו וקירקילן התחרו על מראה הערס החגיגי. איכשהו, באופן לא ברור, על קירקילן התלבושת הייתה נראית טבעית עוד יותר מאשר על סעדו. טרנספורמציה רצינית עבר מישניה, מנער פנימיה לתופין על מגש הסטיילינג, שמוגש קומפלט לשער "פנאי פלוס" ו"רייטינג".

בסדרת המפגשירים, שבהם התעלקו המתמודדים על כוכבים נולדים מקיצים שעברו, היה מעניין לראות את פסגת גבסו-סעדו. לכאורה, הדתיות של גבסו, שהיא הרבה יותר טבעית ומובהקת, הייתה הרבה פחות בולטת ומעניינת מזו של סעדו - דתיות שהיא תולדה של חזרה בתשובה, תחת מעטה של הבעות פנים מסתוריות, מטווח נשיקות מתווך החיוך המבויש, סיפורים על נסיעות לאומן, וכיפה אחת שנמצאת על הראש רק מחוץ לצילומים (עד אתמול). משעשע היה להשוות בין הראשים. כולם זוכרים את משחק ה"חפש את הכיפה של גבסו", בו היית צריך לזהות את הכיפה השחורה והצנועה על סבך שיערותיו הנפוחות של הזמיר הראשל"צי. אתמול, התחלף המשחק ב"חפש את הראש של סעדו", תחת כיפת האל-אקצא הענקית שעטפה אותו.

מוקדם יותר אתמול בערב הביאו לונדון וקירשנבאום ראיון מיוחד עם ראש הממשלה, שאמר דברים נוקבים על יריבו הפוליטי נתניהו ורמז גם להמשך פינוי התנחלויות. בגני התערוכה, מאוחר יותר, בחסות אחוזים רבים הרבה יותר של רייטינג, במת ענק וכוחות שוק שמניעים חלקים גדולים מהעם, נשא צביקה הדר נאום פוליטי מאחד, שבסופו עלתה לשיר נינטייב בביצוע מלא פאתוס ונשימות-תוכחה את "אין לי ארץ אחרת", שיר העצרות המאוס, שנמצא שנים תחת אונס קבוצתי של השמאל והימין גם יחד. מפלגת טדי הפקות אולי לא, אבל סאב-טקסט ציבורי טורד מנוחה, בכל הקשור להשפעה הגדולה של המותג הזה על חיינו, כן.

אותו מותג מתעצם משנה לשנה. יכול להיות שקינתם המשותפת של מבקרי התרבות ואלפי הצופים, בכל הקשור לרמת המתמודדים השנה, היא תולדה של תעתועים. כאלה שנוצרו בשל התעצמות הסמל שהוא "כוכב נולד". הגמר של אמש הפך לאירוע בקנה מידה לאומי. אם בשנה שעברה, התגייסותו של ראש העיר במעלה אדומים הייתה קוריוז ולאחר מכן עניין לדיון ציבורי לוהט, הרי שהתכיילות המערכות במועצות המקומיות לטובת המועמדים השנה לא רק שנראתה טבעית וברורה מאליה, אלא מתבקשת. שלא לדבר על הממדים. יש מישהו שלא הספיק להכיר את שולי סולימן, ראש מועצת קריית עקרון? בטח שלא אחרי מפגן הזיקוקים בכיכר המקומית. נקודות השידור, שהיו פזורות מדימונה ועד קייב, שיוו לאירוע את הצביון הלאומי והמאחד של פסטיבלי השירים או קדם-האירוויזיון של פעם. פלא שצביקה הדר נדרש לנאום פוליטי?

הפגנת הכוח הייתה ראויה למעמד. בהפקת ענק מרשימה, העמידה קשת את הגמר המהוקצע ביותר של "כוכב נולד". עשיר, מגוון, סוחף ומהנה. כזה שעולה בגדול על סך מתמודדיו. הבמה המושקעת נראתה כמחכה לאיזה "לייב שמונה" מקומי. כאילו שכחו את גני התערוכה, בין הייד פארק לפילדלפיה. מצלמות הרחף, כולל אחת התלויה על צפלין ותופסת את המרחב הכללי של הטרפת, ליטפו את ההמון המשולהב, נושא השלטים, ממעל. ובליין-אפ, עולים על הלחם היוקרתי הזה גושי החלב שנחבצו לחמאה במשך שנתיים וחצי - מכוכבי העונה הנוכחית, עמוסת הזיופים, ההתעלפויות (והפיהוקים, כמובן) דרך המלכה האם של ניצנים, נערת הבמה מקייב, חיוך הקוורץ המחזמרי. והקאבריסט של סטלה מאריס, שיהיה. השלישייה עולה עם "תראו אותי", והתכנית כולה זועקת "שופופוני!".

בפתיח ובמעברונים צוירו המתמודדים כענקים המהלכים על הארץ, תחתם נמצאים צביקה הדר הקטן והמבוהל. יותר משזה מצחיק, זה טורד מנוחה. כי זוהי אמירה מעוותת בהפוך על הפוך. בביקור מוקדם, יום לפני, על המדשאות של גני התערוכה, ראיתי את מריאור שחר המבוישת חותמת ומצטלמת לנערות מבוגרות ממנה, את המתמודדים ישובים יחד, כחבורת תיכוניסטים בפיצריה מקומית, ומסביבם אלפי פנסים, עובדים, צוותים, במת ענק, אנשי הפקה ונציגי קשת. שהרי המתמודדים הם חומר גלם זערורי ביד יוצר הגדול מהם בהרבה. חברות ענק מלטשות יהלום בליטוש זריז, כדי לנווט אותו בין הליקון של רוני בראון, טדי של טמירה ירדני, קשת של אבי ניר, סלקום של יצחק פטרבורג, יס של עופר בלוך, שיר-נולד של יוכלמן-אשר ועוד. מנהלי פיתוח, אנשי כספים, מוחות קריאייטיבים, כולם דוגרים על הגוזלים הללו ותוך כדי הם עסוקים בניתוחים, חישובים, משאים ומתנים, בכל הקשור לתפוקה שיניב הטאלנט החדש בטווח הקצר, הבינוני והארוך. הכל נעשה באהבה, הם יאמרו, אבל בואו לא נשכח מה הם אוהבים יותר מהכל.

כן, כבר אמרנו, המאבק בין נותן החסות המארח לבין המותג המתארח היה אתמול מעניין מתמיד. 20,000 מורידי רינגטונים צבאו על שערי גני התערוכה, כשמנהלי סלקום מחייכים בסיפוק. אבל אין להם על מה. הם לא באו בשבילם. "כוכב נולד" לא היה מעולם איזה פסטיבל אירי ברחבת סינמטק תל אביב. בתום שנתו השלישית, ספונסרים יקרים, שימו לב שהעלוקה המקסימה הזו, שמוצצת ספרות מהתקציב שלכם, כבר שווה לכם בעוצמתה. ובתחומה - היא למעשה עולה עליכם. "טעם החיים"? "ככה זה כשאוהבים"? "Designed for desire"?. בולשיט. "לא תתחרט, הצביע נינט" או "אל תתבלבל, סקעת הראל", והנה לכם מסר פשוט ויעיל יותר מכל קמפיין או מבצע קד"מ שתוציאו בשנה הקרובה. והרבה יותר בזול. זה על חשבונכם. ועל חשבוננו. וכולם נהנים. מה לעשות, גאונות היא לא מילה גסה. תשאלו את אשת השיווק של החודש.