יהודה סעדו, שדות של אירוסים

קראתי פעם ראיון עם אבי ביטר שטען שגם אחרי עינויים של השב"כ, הוא לא יצליח להבין מה מבקש שלמה ארצי לומר בטקסטים שלו. כרגיל אצל ביטר היה באמירתו מסר דו-ערכי – מחד, הצגתו כעילג ובור על דרך ההומור ומאידך, חיתוך סכין חד בממסד האשכנזי ההגמוני.

סביר להניח שאם ביטר ראה אתמול את גמר כוכב נולד הוא לקה בהתקף לב קל או לפחות לקח מנה כפולה זאנקס. יהודה סעדו, התקווה מזרחית הגדולה, ביתר (ביטר וביתר, משחק מלים קטן שרציתי להביא פה) את "שדות של אירוסים" של ארצי, וגרם לפשיטת רגל סופית של מוסד הקריוקי הטלוויזיוני המנופח מעבר לכל פרופורציה הקרוי "כוכב נולד". אני ממש מצטער שלא קמתי היום במצב הרוח ההפוך על הפוך שלי, אבל הביצוע של סעדו ל"שדות של אירוסים" היה תמצית של כל מה שרע, קלוקל, רקוב וסרוח בתרבות הישראלית העכשווית: התמזרחות פלסטית מתחנפת, בומבסטיות שמכסה על היעדר נשמה, חידלון מוחלט בכל מה שקשור למקוריות או חדשנות, כשמעבר לכל הוא העלה, השם ישמור ויציל, געגועים לשלמה ארצי (שבדיוק זעק לשמים "נגן סינגולדה, נגן!").

גיטרות דיסטורשן אפיות סרות טעם נכנסו בפזמון המתבקש; כינורים (כשהם מנגנים בטונים האלה הם מפסיקים להיות כינורות) פסבדו-ערביים; עיבוד שמנסה לחבר בין רוק שיער שמאלצי בסגנון הסקורפיונז לבין מזרחיות, שלעומתה הפקות של שיקו חייק נראות יוקרתיות, וההגשה הקולית של יהודה סעדו, שמתייחסת לעמיר בניון כאל מיתולוגיה (איפה טומי לפיד כשצריך?). הבעיה היא לא שהמלך הוא עירום, אלא שמישהו בכלל טרח להמליך אותו.

מעבר להיותו קטסטרופאלי בפני עצמו, הגדיל הביצוע של סעדו וחשף את ערוותו הדלילה של הקשקוש הטלוויזיוני הכוכב נולדי, שמבקש להעלות על נס את התרבות הישראלית ברגעיה האנכרוניסטיים ביותר. דני סנדרסון אמר פעם שהשירים היחידים שהופכים לנכסי צאן ברזל בישראל, הם אלו שאפשר להשמיע בימי זיכרון. ערב הגמר של כוכב נולד סיפק שלל רגעים כאלה - פאתוס של טקס ממלכתי, שנוגע בכל חלקי העם: ביצוע מזרחי לאבא של כל הזמרים האשכנזים, הצבר המוחלט, ששר על מחוזות ילדותו עם שדות האירוסים; כמיהה לישראליות ישנה בתוך הכאוס של ימינו. חיבוק הדוב הזה, שמטפאורית ניכס לעצמו גם את דמעות החיילים והמתנחלים, חטופי תימן וניצולי השואה (זו מאירופה, לא מגוש קטיף), הפסיק להיות חם. כרגע הוא פשוט חונק.