שיעור בגננות

"I prefer musicians who have something to say rather than something to show" (הרבי הנקוק)

שנת 2005 כנראה תיזכר לדורות כשנה הכי אייטיזית של שנות האלפיים. הבריטים, ממש כמו לפני ארבעים ועשרים שנה, ממשיכים לנכש את השורשים האקזוטיים ביותר של תרבות הרוק-אנ'-רול ולהרעיף גם עלינו נוכחות מגמתית של עושר רדיקלי, רעיוני ודיסטורשנים חוליגניים חסרי מעצורים. האלבום התורן שמייצג בגאווה את התופעה המתחדשת של הפוסט Pאנק האנגלי הוא זה של ה-Rakes "המגרפות", ושם ההרכב כאילו במודע נשען כמשל על משקל מילות השיר הפותח באלבום האחרון של אינטרפול הניו יורקים: ...הנה אנחנו באים כדי לנקות את כל הג'יפה והטמטומת מרחובות לונדון המצחינים כדי לצבוע את הלב בצבעים חמים.

אדגיש את העובדה שפלישה בריטית מספר 3 עדיין לא הייתה פה השנה, והאמריקאים הם אלה ששולטים כרגע בריפים הנוקשים (כל האנגלופילים מתבקשים לעמוד בפינה בדממה). עם זאת, המגע הבריטי בגיטרות עדיין לא פס מן העולם והוא ממשיך להתחדד עם מקסימו פארק המושלמים וקולו המרוט של פול סמית ועם המגרפות שלוקחים יחד יד ביד את האלבומים האחרונים של ארט ברוט, הפיוצ'רהדס, בלוק פארטי, פרנץ פרדיננד, הליברטינז, וה-Dogs, בהליכה חצופה ומהוקצעת ששייכת גם למפיק הארט ווייב הרשמי פול אפוורת', ובעיקר לארבעה נערים ממזרח לונדון שמציגים מונומנט מושלם נוסף ומעורר התפעלות לגרעין הכיף שקיים אך ורק ברוק-אנ'-רול.

בניגוד לדעה הרווחת בפנזינים ברחבי ברשת ובמגזינים המודפסים, שכבר מיהרו לפרגן לאלבום של הרייקס ולהעמיד אותו בשורה אחת עם הטובים ביותר (הרמונז, הקלאש, ג'וי דיוויז'ן ויהודה סעדו) לטעמי, לא מדובר לגמרי במוצר של כאן ועכשיו. עם שירים אלמותיים בכל קנה מידה כמו: "Binary Love", "22 Grand Job", "Work Work Work (Pub, Club, Sleep)", "Violent", "Animals" ו-"Retreat", אין ספק שמדובר בחוויה הטעונה והשלמה ביותר של הקאמבק לגיטרות מאז, אולי, אמצע שנות ה-90. זהו אלבום הגיטרות האנגלי החשוב של השנה הנוכחית (בינתיים), שמסמל יותר מכל כמה אמת קיימת עדיין בקרב קומץ קטן של לונדונרים, שחיים ונושמים את העיר הזאת באמצעות "סיגריות ואלכוהול" (ע"ע אואזיס מודל 94) ומאמינים בלב שלם במרחץ דמים אינטנסיבי של גיטרות מחורעות או "חלאסטרה!", כמו שנהג לומר יואב קוטנר.

קברניטי עיתונות המוזיקה הבריטית תמיד היו אמביוולנטיים. הם יכולים להעלות ולהוריד הרכבים מבריקים ממש כמו בקרוסלה, והם מאוד לא עקביים. "זה הגינס מדבר מגרונם" אמר עליהם פעם דייוויד בואי. זה טוב, זה מדהים, זה מפעים, ועכשיו תאמינו לנו שזה פשוט ח-ר-א!

ואם נשתמש בסקאלה הסכיזופרנית של הרקיקים האלה באופן חד פעמי, אז ההגדרה הטובה ביותר לאלבום הבכורה של הרייקס, היא כנראה תמצית החרא המשובח ביותר שמתגלגל לו ברחובות המטרופולין הציני והענק הזה שנקרא לונדון טאון, ונדבק לסוליות הנעליים שלו ריד לא מפסיק לצבוע עוד מאמצע הסיקסטיז, שהתגלגל משם לתחתית נעלי האולסטאר המזוהמות של ג'ואי רמון ז"ל, שהכחיל מזעקות "פאן פאן פאן" שהציתו את נעלי העור של ג'ו סטראמר זצ"ל של פול וולר יבדל"א וגם של פראנק בלק שהמציאו ככה סתם בטעות, רעש לבן וממכר תוך כדי זיון אנליטי נטול משחקים מוקדמים עם גיטרה חשמלית שצווחת ללא הפסק: "ססססעאמק...!!!"

וכך בדיוק נשמע אלבום הבכורה של הרייקס. רק באנגלית, יס?

הרייקס,"Capture / Release" (יבוא, V2)