אקסיט

      חמש מאות גרם, תמונות קצרות לסוף השבוע. מילים של אסף גברון, קווים של רענן אליזוב. סיפור 35

      אסף גברון, רענן אליזוב

      כשדודתי נחתה בשדה התעופה בן-גוריון, הירח היה דק דק, כמו חוט משי מעוגל, תקוע באמצע השמיים. החודש היה פברואר והאוויר היה קר, אם כי הרבה פחות קר מהאוויר באנגליה ממנה היא הגיעה. כשלקחתי אותה משדה התעופה והפניתי את חרטום המכונית לכיוון המלון בהרצליה, היא סיפרה שהגיע הרגע. היא באה להרוג את דודה בלה. היא דיברה על כך שנים רבות, ועכשיו זה עומד לקרות. שאלתי אותה אם היא שמחה או עצובה, והיא אמרה, "גם וגם". היא הצטערה להיפרד מדודה אהובה וחברה קרובה, אך היא גם ידעה שזה המעשה הנכון.

      ביני לבין דודה דינה היה הסכם בלתי כתוב שבביקוריה בארץ, אני אהיה הנהג שלה משדה התעופה ובחזרה אליו. מכיוון שבכל ביקור בארץ היא היתה חייבת לפגוש בני משפחה רבים בתקופה קצרה, ידענו שיש לנו את הנסיעות האלו יחד, כדי להתעדכן ולעדכן. באותה נסיעה קצרה יחסית מבן-גוריון להרצליה סיפרתי לדינה על מצבה העגום של מערכת היחסים בה הייתי מעורב באותה עת, וקיבלתי ממנה עצה טובה. עצותיה של דינה היו, לרוב, טובות. הן היו מבוססות על שבעים ומשהו שנים של ניסיון במתן עצות לאחיינים וקרובים אחרים שהיו מעורבים במערכות יחסים עגומות. הורדתי אותה במלון ואיחלתי לה הצלחה. קבענו שעה שבה אאסוף אותה ואקח אותה לשדה התעופה, שלושה ימים מאוחר יותר. שלחתי ד"ש לדודה בלה.

      במשך שנים דיברה דודה דינה על "אקסיט" אגודה סקוטית שמקדמת את הזכות להמתת חסד. דינה הראתה לי פעם, בביתה, את כרטיס החבר שלה, את הספרון של האגודה, "איך למות בכבוד", ואת החוברת "תרופות הסתלקות", שמסבירה בפרוטרוט איך לייצר תערובת תרופות קלות להשגה, שתגרום למוות בדרך המהירה, הקלה, ובעיקר המכובדת ביותר. משך שנים ידעה כל המשפחה שדינה ובעלה לא יאפשרו לעצמם להגיע לגיל שבו יסבלו ויכבידו על אחרים, ורבים מבני המשפחה, שהתקרבו לגיל המתאים, קיבלו הצעות מפורטות איך לטפל בקיצם שלהם. אחת מהן היתה דודה בלה: אחותן של סבתי ושל אימה של דינה, שהגיעה לגיל 91. גופה הקטן נחלש, עצמותיה היו שבירות כזרדים יבשים, והיא התקשתה ללכת, לאכול ולנשום. מבית האבות בכפר-סבא היא התקשרה לאנגליה וביקשה מאחייניתה לבוא ולבצע את מה שצריך.

      כעבור שלושה ימים, בשעה שקבענו, אספתי את דודה דינה מהמלון בהרצליה. בדרך לשדה התעופה היא שאלה אותי לגבי מערכת היחסים הכושלת, ודיווחתי לה על ההתקדמות שחלה בשלושת הימים האחרונים. לבסוף ביקשתי שתספר לי על דודה בלה.

      "הגעתי לבית האבות ביום אחרי שהגעתי", היא סיפרה, "ובלה היתה במצב רוח נוראי. היא אמרה שבאתי בזמן, היא לא עומדת בזה יותר, ומה הטעם. נשארתי אצלה שעות ארוכות. דיברנו, ואכלנו את הארוחות שהביאו לחדרה, ונמנמנו קצת. סיפרתי לה שאני שמחה שהיא הגיעה להחלטה הזו ושאלתי אותה אם היא בטוחה. היא אמרה, כן. היו לה חיים ארוכים וטובים. בעל נפלא, ילדים, נכדים. היא חיה את חייה במלואם, אמרה, ועכשיו זה רק סרח עודף. זו סתם התעללות".

      "קבענו למחרת בבוקר. הגעתי עם תערובת הכדורים, ובלה אכלה את ארוחת הבוקר. אחרי ארוחת הבוקר היא ביקשה לצאת לטיול קצר בחוץ, לראות את העולם בפעם האחרונה. יצאנו החוצה, לאט לאט, צעד אחרי צעד. וכשהגענו לחצר השמש יצאה מאחורי העננים, והשמיים היו כחולים. בלה אמרה לי, 'זה יום כל-כך יפה, דינה, אני חושבת שנוותר על הרעיון, הפעם'".

      הורדתי את דינה בשדה ונפרדנו בחיבוקים. דודה בלה נפטרה אחרי שנתיים, בנסיבות טבעיות.

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully