הגלולה הסגולה

בשבועיים האחרונים זכיתי ליבול מרשים במיוחד של טלפונים, אימיילים והודעות מסנג'ר מהידידים שאספתי בשנתיים שבהם ביליתי מחוץ לישראל, ומפוזרים להם ספורדית בעיקר ברחבי אירופה. "ראינו אתכם בטלוויזיה, ונזכרנו בך", הם אמרו לי. "אז תגיד, איך מרגישים בישראל עם ההתנתקות?" ואני עונה בנימוס, נהנה לחזור לרגע קט שוב לתפקיד הפרשן לענייני המזרח התיכון. אבל בלב פנימה אני רוצה לומר להם: "יהודה סעדו! הדר עוזרי!! נינטייב!!! א סטאר איז בורן!!! יו אנדרסטאנד?? לא יודע מה רואים אצלכם בטלוויזיה, אבל זה מה שרואים אצלנו". וכשהם ישלחו לי אמוטיקון של "WTF??" אני אחייך ואומר: "רואים שאין לכם מושג מה קורה במדינה הזו".

התנתקות? צבע כתום? מישהו זוכר? היה פה פעם דבר כזה. ולא רק. הידעתם? השבוע כיסחה קתרינה הגדולה את ניו אורלינס, אלף עיראקים טבעו למוות ושר אוצר מתפטר יזם את תחילת הליך הדחתו של ראש ממשלה מכהן. אבל מה הם כל אלו? זוטות. פירורי זיכרון מבעד למסך הסגלגל וערפל הקרינה הבלתי מייננת. גבירותי ורבותי, נפל דבר: 40.3%. ארבעים נקודה שלוש אחוזים. ארבעים נקודה שלוש אחוזים של הרוב הדומם. העם אמר דברו: בין הגלולה הכחולה לאדומה של המטריקס, אין לו בכלל ספק מה לקחת. התנתקות, בחירות, תעשו מה בראש שלכם. העם רוצה דבר אחד: לחם ושעשועים. שני קווים מתחת לשעשועים. ושבעה סימני קריאה.

וזה לא שגמר "כוכב נולד 3" הוא סתם ניצחון האסקפיזם על המציאות. כי מה שקרה כאן ביום שני הוא סוג של פצצת אטום שקטה, טלטלה ברמה פילוסופית, חברתית והכרתית. כי גמר "כוכב נולד 3" לא סתם הביס את המציאות. הוא העלים אותה. הוא מכונן מציאות חלופית במקומה. יש לומר בריש גלי: אין אף גורם בישראל שהיה מצליח להרים אירוע כזה, בהפקה כזו, למשוך קהל כזה, לגרוף סכום כזה ולעורר באזזז כזה שמסתכם בספרות של קידוש לבנה: 40.3. מעולם, לפחות בישראל, לא חרג שידור טלוויזיוני בצורה כזו מגבולות המסך, מעולם לא הפך בעוצמה כזו אירוע טלוויזיוני להתרחשות. לא עוד חיקוי המציאות, אלא המציאות עצמה. לא עוד תבלין לחיים, אלא החיים בכבודם ובעצמם. שכן, למרות ההתנתקות, למרות הבחירות שבפתח, למרות הביקורת, למרות ולמרות ולמרות, ודווקא בגלל שמדובר בעונה השלישית ולא הראשונה - אלפי טוקבקיסטים ומיליוני אס.אם.אסיסטים מבהירים לנו, תרצו או לא תרצו: "כוכב נולד שולתתתתת!!!!1111".

באופן אישי, אין לי בעיה כמעט עם פרסומות בטלוויזיה. נהפוך הוא. אבל לאחרונה יש מצבור צפוף מדי של פרסומות שלא נותר אלא להגדירן כעולבות בי, הצופה, ומקונן בי החשש שמדובר במין טרנד מגניבי כזה בעולם הפרסום. קחו למשל את הפרסומת של מקדונלדס: ההמבורגר והצ'יפס עוברים מול כוס מים, מטאפורה בנאלית להחריד לשקיפות, בעוד הקריינית מספרת לנו על נפלאות התזונה של הקציצה התעשייתית בעולם. ואני שואל אותך, עמרי פדן: הרי אנחנו בעידן הציניקני, המודע לעצמו, הביקורתי עד קבס כלפי מסרים שיווקיים. מילא לספר לנו שהדבר הזה בריא, אבל נראה לך שמישהו יקנה את הסלוגן בשקל שבעים שלכם: "אז פלא שכל ההורים רוצים שהילדים שלהם יאכלו במקדונלדס?".

ונזכרתי בכך במהלך מסיבת העיתונאים "אני מכריז על מועמדותי לתפקיד ראש הממשלה" של נתניהו השבוע. ואני שואל אותך, ביבי. מילא לומר לנו שתלחם בשחיתות, אבל נראה לך שאיזו זקנה שרואה אותך עכשיו בבית תמחוי בחדרה, מאמינה לך כשאתה אומר "העברנו מיליארדים לקשישים ולעניים?". הרי אנחנו בעידן הציניקני, המודע לעצמו. מי כמוך יודע. אתה נביאו של העידן הזה. באמת, אחרי ההתפטרות, אחרי הספין אוף דה ספין, אחרי ששוב בהינף מצלמה עברת מתפקיד הניצב לתפקיד מכונן המציאות, מזה המגיב לזה המכתיב את הקצב – אחרי כל זה – ממך ציפינו ליותר! או אולי אתה בונה על זה, שעד הבחירות איש לא יזכור שהיית שר האוצר. אחרי הכל, אם זה עבד במישור של ההתנתקות, אין סיבה שזה לא יעבוד במישור הכלכלי.

ויש עוד פרסומת מהז'אנר הזה, זו שמספרת לאמא הטריה שהכי טוב לתינוק זה חלב אם, מראה אותו יונק משדיה, נרטב מדמעותיה - ומייד מציעה לה לקנות מטרנה, כאילו איש לא יודע להבדיל בין פטמה לאבקה לבנה. ועל אותו עיקרון בנו גם ב"כוכב נולד" (חזרתי לשם, איך לא) כשעטפו את שלושת הפיינליסטים בכוכבי העונות שעברו. וכמו שהפרסומת חושפת דווקא את חולשתה של מטרנה, בהשוותה אותה ישירות לדבר המציאותי אותו היא מנסה לחקות, כך נחשפת גם חולשתה של העונה הנוכחית אל מול נינט ושירי מימון. אבל דווקא בשל כך נחשפת העוצמה – מפתיעה ומרתיעה כאחד - של כוכב נולד. שכן, לא רק שלמרות החולשה של העונה הנוכחית, הגמר הזה היה הנצפה מכולם, אלא שכוכב נולד אינה צריכה עוד את המציאות כמשענת. היא אינה משווה את שלישיית הגמר לדבר מה חיצוני, אלא ליציר כפיה. ממש כמו ביבי, היא מכתיבה את הקצב ומכוננת את המציאות שעליה היא נשענת, כמו פיגמליון המפיח חיים בעצמו, ושעצם קיומו די לו כדי להמשיך ולהפרות את עצמו.

ושליטתה המרשימה ברזי הטכניקה של בריאת המציאות הזו, של רקימת המטריקס הזה שבו נמצאנו כולנו כלואים, משתווה רק לזו של ביבי, ונראה שאין איש שיכול להם – מלבד הם עצמם. וכיוון שלכל דבר יש סוף - אפילו לתכנית טלוויזיה! - אין מנוס מלהסיק שזהו רק עניין של זמן, עד שהם הם יביסו את עצמם. בקרוב על מסך המציאות שלכם.