זה מקג'וב מלוכלך אבל מישהו וגו'

בכל פעם שנדמה כי תוכניות הריאליטי הגיעו לשפל הכי עמוק שניתן היה לחשוב עליו הן מפתיעות מחדש. אפשר, בטח שאפשר, למצוא אנשים יותר צמאים לפרסום, יותר נואשים להתעשרות ברגע ומפיקים שרק מחכים להתעלל בהם אפילו יותר מבדרך כלל. שתי סדרות ריאליטי חדשות עלו ביום שישי, אחת, "הבוס השמן והמעצבן שלי", מצחיקה לפרקים, השנייה, "לאס-וגאס: גן האהבה", יותר סתמית, אבל שתיהן עושות מאוד לא נעים בבטן. כמו ארוחה לא מזיקה שמתברר שהמרכיבים בה לא היו מאוד משובחים.

הראשונה, ששווה אולי להרחיב בעניינה, היא פארודיה על ז'אנר תוכניות "המתמחה", שהולך להתרחב בסתיו באדיבותה של האסירה לשעבר מרתה סטיוארט. לכאורה, הכל על פי הכללים המקובלים. 12 אנשי עסקים מצליחים ומלומדים מתחרים על משרה יוקרתית בחברה של בוס מיליארדר, כשבמהלך התחרות הם ייאלצו לעמוד במשימות ובניפויים השבועיים. רק לכאורה, כי למעשה אין בוס - המיליארדר הוא שחקן שתפקידו להפוך את חייהם לגיהנום, להטריד מינית את הנשים ולהתעלל בגברים. מיותר לציין שאין גם חברה, ועם במשימות עסקינן, ממש לא מדובר כאן במכירת לימונדה או בארגון קונצרט של ג'סיקה סימפסון. הכיוון הוא יותר קיבוץ נדבות ברחוב ולהיות מטרות נייחות במטווח כדורי צבע.

ולמה זה אמור לשעשע? כי 12 האומללים לא יודעים כלל שצוחקים עליהם. אמנם אי אפשר להתעלם מכך שהמפסידים בפרק הראשון, אקדמאים אמידים, מוכנים לישון עם ההומלסים של שיקגו רק כי מישהו בחליפה אמר להם לעשות זאת. אבל מגוכחים ככל שיהיו, קשה להפנות אליהם את האצבע ולצחוק. הריאליטי השתלט על חיינו במידה כזו שכנראה מתמודד כיום חושב שאלו הם כללי המשחק. צופי "אהבה או כסף", ששודרה עד לא מזמן בערוץ 3, ודאי לא האמינו שהמתחרים יהיו מוכנים לטוויסטים השרירותיים של המשחק בכל פרק, ולמרבה האימה הם שתפו פעולה ברצון. הגמד הקטן בראש שהיה צריך לומר להם "ההפקה משחקת בכם, תקחו את הדברים ותלכו" היה כנראה בהפסקת קפה. משתתפי הפארודיה של אנדי דיק לא עזבו גם הם, ושם ברור היה שהכל בדיחה ילדותית של קומיקאי מטורף. אז אם הם נשארו, מה יאמרו הרודפים אחרי החלום האמריקאי? כללי המשחק ברורים, לא לוקחים שבויים בדרך לכסף הגדול.

אבל ככל שהתקדם הפרק הראשון נראה היה שהבדיחה היא לא עליהם, אלא על חשבון ההפקה. הצחוקים סטייל מסיבת סיום תיכון ניסו להראות את המתמודדים במערומיהם, וחשפו את אינפנטיליות היוצרים. "הגשנו להם שמפניה ומתאבנים, והם לא ידעו שזה יין מהסופר ואוכל מהמרכיבים הדוחים ביותר". אפילו אשטון קוצ'ר לא יורד כל כך נמוך. וכשהבוס האמיתי (שעדיין לא התגלה) החליט מי ינופה המציא הבוס המזויף סיבות משל עצמו. המנופה הראשון, שכנראה לא חזק בקיבוץ נדבות, סולק בטענה שהחליפה שהוא לבש הייתה יקרה מדי. אכן קלאסה אמיתית.

זו בעצם החולשה העיקרית של התוכנית – מי שרוצה, היה יכול לחפש כאן סאטירה על הקפיטליזם האמריקאי ותרבות התאגידים הדורסנית על חוסר האנושיות שלה. אבל נדמה שאין בסדרה ממד חתרני ששואף לערער את הסדר הקיים, אלא רק, כמו במסיבת סיום תיכון, להריץ קצת דאחקות על המורה, ולהתבדח מעט על חשבון תוכניות ריאליטי אחרות. בסופו של דבר, במקום לצייר תמונת עולם רחבה יותר, "הבוס השמן והמגעיל שלי" איננה שונה מתוכניות ריאליטי שנותנות את ההרגשה שהבדיחה היא רק על חשבון המשתתפים. היא מצחיקה לפעמים, אבל מלווה בבחילה מהולה ברחמים, בטח לא מתכון מוצלח לערב שישי בבית.