"מימין ברוקלין לפנינו התאומים"

לאחר שכולם הכריזו הקיץ על כישלונם של סרטי האקשן הגדולים באמריקה אפשר להבין איך סרט כמו "טיסת לילה", סרטו החדש של אמן סרטי האימה ווס קרייבן ("סיוט ברחוב אלם", "הצעקה"), זוכה להצלחה מפתיעה. קרייבן נוטש את הז'אנר הקבוע שלו, זוועתונים אודות רוצחים סדרתיים חמושים במסכות/כפפות משופצרות/סוודרים חרוכים, ובוחר לעשות דרמת מתח פסיכולוגית א-לה היצ'קוק. אז היצ'קוק זה לא, אבל כיף לא נורמלי, דווקא כן.

הסרט מגולל את סיפורה של ליסה רייזרט (רייצ'ל מקאדמס, "נערות רעות", "לדפוק חתונה"), מנהלת מלון מפואר במיאמי, החוזרת בטיסת הלילה האחרונה מדאלאס למיאמי לאחר שנכחה בלוויית סבתה. במהלך ההמתנה לטיסה המתאחרת היא פוגשת בשדה התעופה את ג'קסון ריפנר (קיליאן מרפי - "28 יום אחר כך", "באטמן מתחיל") צעיר אדיב ומקסים, והם מפלרטטים קלות. כאשר סופסוף הם עולים למטוס, היא מגלה לשמחתה שג'קסון הוא שכנה לטיסה והוא מי שיסיח את דעתה מפחד הטיסות שלה. אלא שההסחה לא תגיע מפלרטוטים וחליפת שנינויות ומבטים ביניהם, אלא מהעובדה שג'קסון הוא רוצח שכיר במשימה לרצוח את סגן המזכיר לביטחון פנים (ג'ק סקלייה), וכי הוא ייעד לרייצ'ל תפקיד מפתח בקנוניה. אם תסרב לשתף עמו פעולה או אם תקרא לעזרה, ג'קסון יורה לעמית שלו לרצוח את אביה (בריאן קוקס). מנקודת המוצא הזו, ליסה, הלכודה בגובה 30,000 רגל, צריכה לנווט את דרכה, להערים על ג'קסון ולהציל את עצמה, את אביה ואת סגן המזכיר ומשפחתו.

קרייבן, שתמיד ידע לשים את האצבע על הפחדים העמוקים ביותר, מתייחס כאן אל חוסר האונים הכה בסיסי, שכמובן התחדד לאחר ה-11.9, שכולנו, מרגע שאנו עולים למטוס, לכודים ושמים גורלנו בכפם של זרים, וכל שנותר לנו לקוות זה שהצד השני יקיים את הבטחתו ויחזיר אותנו בשלום. אמנם יש משהו באמת ראוי להערכה בפשטות ובישירות המרעננת שבה קרייבן מתייחס לנושא הטראומטי, שהיה בגדר טאבו מוחלט מאז 2001, אבל מי שמחפש איזו אמירה עמוקה יותר או יצירה בעלת ערך רב יתאכזב.
יש בסיפור יותר חורים ממה שניתן לדחוס לאולם האלברט הול, אבל הסיטואציה הדרמטית המהודקת, קצב הסצנות המהיר והדמויות החזקות מצליחים כל כך לערב את הצופה שרק רטרואקטיבית, בדרך הביתה, הצופה קולט את הכשלים, הסתירות והמהלכים המטופשים.

במערכה השנייה והמרכזית של הסרט (זו המתרחשת במטוס) מדובר במותחן קלאוסטרופובי, כמעט קאמרי, הסובב סביב שתי דמויות, בלוקיישן מרכזי אחד. זוהי משימה לא קלה, אבל הסרט מצליח בעזרת הבימוי, הצילום ועבודת המשחק המצוינת של זוג השחקנים הראשיים.

קיליאן מרפי, שכבר הפגין יכולות נבליות השנה בתור הדחליל של "באטמן מתחיל", נהדר בתפקיד הכפול של השרמנטי הפסיכופת ומנצל דווקא את מראהו החלקלק והיפה מדי ואת עיני הענק הכחולות והמתות שלו להעביר תחושה מצמררת. רייצ'ל מקאדמס (בשיער חום-אדמוני המאותת לצופה שהיא חכמה ובוגרת) מצוינת בדמות המרעננת של גיבורה שלא עושה שטויות, מגיבה בחוכמה ואינה בכיינית והיסטרית (ועדיין רואים לה את התחתונים!).

שחקני המשנה, שתפקידם לעטר את הדרמה בכמה יציאות מתבקשות מהמתחם הסגור, הם חבורה אקלקטית. בריאן קוקס הוותיק (מחופש לג'יימס ליפטון) די מבוזבז כאב המבלה את רוב הסרט בשינה על הכורסה, גאיימה מאיס, בהופעת בכורה, גונבת את ההצגה כסינתיה, העוזרת פעורת העיניים של ליסה, שכל רגע עומדת לקרוס תחת הלחץ. רק ג'ק סקלייה כסגן המזכיר, המוכר מסדרת המופת "טקילה ובונטי", משווה לסרט ארומה קלה של דרמת טלוויזיה סוג ז'.

הנקודה הבעייתית של הסרט, והסיבה המרכזית לא לקחת אותו ברצינות, היא המערכה האחרונה. מרגע שהמטוס נוחת, נראה שקרייבן, שהתנהג יפה כל הסרט, כבר לא יכול להתאפק והוא חוזר לשורשיו. הסרט משנה סגנונו והופך לסלאשר – סרט אימה מהזן המוכר שבו על הגיבורה לברוח מהרוצח. ג'קסון הופך לבאד גאי די טמבל עם תגובות לא הגיוניות המונע משנאה לא מקצועית, וקיליאן המסכן נאלץ להעביר הילוך מאכזריות מאופקת לפסיכוזה מוטרפת, קומפלט עם סממנים חיצוניים מוגזמים.

"טיסת לילה" אולי אינו היצ'קוק של עידן פוסט-11.9, אבל הוא בידור סוחף, מלהיב ומבדח, וב-85 דקות, הגימיק מחזיק מעמד והסרט לא מספיק להתעייף או לאבד מחינו, למרות החורים בעלילה. אפילו המערכה האחרונה, הלא קשורה, האינפנטילית והמאכזבת, לא די בה בשביל להרוס את תחושת הפיל-גוד.