סלין דיון בעירום מלא. כנסו!

מבחינות מסוימות, הניו-פורנוגרפרז הקנדיים הם גירסת האינדי-פופ ללהקת כוורת. חבורה רבגונית של מוזיקאים מוכשרים ואינדיבידואליסטים, תותחים עם ארסנל מכובד של יצירות סולו, וכשהם נמצאים יחד, הסך הכל תמיד חזק יותר מכל אחד מהם בנפרד. על אותו משקל, אם כך, איי.סי ניומן, ג'ינג'י, סולן עיקרי, כותב רוב החומרים ומקים הלהקה, הוא הדני סנדרסון של הפורנוגרפרז. ניומן, מעריץ נלהב של מוזיקה לא פחות ממחבר שירים עם דרייב בלתי נלאה, הגיע מהרכב הפאוור-פופ Zumpano. כותב השירים הבולט שלצדו הוא דן בייאר , הידוע גם כ-Destroyer. בוורידים שלו זורמים אינדי-פולק אקוסטי, סיד בארט ודיוויד בואי, ועל אף שהוא אינו מגיע להופעות עם הפורנוגרפרז, הוא חלק בלתי נפרד מהם. ג'והן קולינס הבאסיסט חבר בלהקת הרוק המשועשעת Thee Evaporators. ניקו קייס הזמרת היא פיגורת אלטרנטיב-קאונטרי בפני עצמה, ונבחרה לפני כשנתיים לאישה הכי סקסית בעולם האינדי-רוק, או משהו בסגנון. וזה רק חלק מהצוות.

אלבום הבכורה שלהם יחד יצא ב-2000 אבל זכה לתהודה שנה אחר כך. "Mass Romantic", תקליט גדול, היה ונותר הפגזה של הרמוניות ביץ' בויז, גיטרות מחוספסות של מי שגדלו על הפיקסיז, גלאם רוק בסגנון טי-רקס ושמחת חיים ססגונית ומתפרצת. יותר מהכל הוא הכיל שורה של שירי פופ מושלמים, שמשלבים בין שירה מתיילדת, גלגול תופים היסטרי והליכה על חבל דק, מאד דק, בין מתיקות וליטוש מחד לבין מרירות ולכלוך מאידך. ובהליכה הזאת הם לא נפלו אפילו פעם אחת. הפורנוגרפרז, היה נדמה, פיצחו את סוד הקסם של האינדי-פופ.

"The Electric Version", האלבום שאחריו מ-2003, היה מוצלח מאד, אבל מהוקצע בהרבה. הייתה חסרה בו מידה מההרפתקנות בעיבודים ומהאנרגיות המשוגעות של קודמו. מה שכן, הוא כלל כמה שירי קיץ משמחים ומקסימים כמו ""The Laws Have Changed ו-"All For Swinging You Around", וחיזק את מעמדם של הפורנוגרפרז בתור ממתק אלטרנטיב כיפי מזן משובח.

אז אם ישנה אכזבה בהאזנות ראשוניות לאלבומם החדש והשלישי, הרי שהיא נטועה בכך שזהו התקליט הכי פחות אנרגטי ומהיר ששחררה החבורה. לא שמדובר באלבום בלדות, למרות שהן קיימות פה באופן יחסי.זה רק עוד ממה שהם כבר עשו, רק טיפה יותר לאט.

מצד שני, "טווין סינמה", על כל המיני כוכבים המתוקשרים שמסתובבים בו, ועל אף היותו מנותב מאחורי הקלעים ע"י ניומן, הוא אלבום נטול אגו. הפורנוגרפרז כבר לא נשמעים בו כסופר-גרופ חד פעמית. זו יצירה של להקה לכל דבר, גוף אחד, שלא יכול בלי הקולות של ניומן, בדיוק כמו שהוא לא יסתדר בלי השירה הנוגעת ללב של קייס, והפעם גם עם תוספת חדשה בדמות אחייניתו של ניומן, הזמרת והפסנתרנית קתרין קלדר. הפורנוגרפרז מודל 2005 הם הגרסה הצנועה ונטולת היומרה של הפוליפוניק ספרי. אם העיבודים התזמורתיים הגרנדיוזיים של הספרי הם הצלילים שמרגש לרחף אתם בגן עדן, הרי שהניו-פורנוגרפרז מציגים דברים דומים עם רגליים על הקרקע. עם העושר ההרמוני והמתיקות המסוימת שהפורנוגרפרז לא יכולים בלעדיה, הם עדיין נשארים מחוברים לאדמה. הגיטרות-בס-תופים הם תמיד הגרעין.

על פי ניומן עצמו, באתר הרשמי של הלהקה, הוא קיבל השראה לאלבום החדש מהמודי בלוז, הטיובוויי ארמי (של גארי ניומן), ווינגז (של פול מקרתני), בריאן אינו, 10cc, ג'נסיס (מהימים שאחרי פיטר גבריאל) והסטרנגלרז. זו לא בדיוק רשימת הקניות הממוצעת של חובבי המוזיקה שלו, ועל אחת כמה וכמה לא הרשימה האולטימטיבית שאנשים מסוגו היו מודים בה. ג'נסיס שאחרי גבריאל, זה דרך עדינה יותר לומר פיל קולינס, לא? והאיש בפירוש אמר שהוא מעדיף את ווינגז על הביטלס. לא מעט אנשים יתחלחלו מהמחשבה שזה הגיבור שלהם, אבל אי אפשר שלא להעריך את הנונשלנטיות בה הוא משוויץ בטעמו בקרב קהילה ששמה דגש רב על קוליות ועל איך הדברים נראים.

למרות המאמצים הכנים של ניומן, "טווין סינמה" יישאר נחלתם של מאזינים מהזן ה"אלטרנטיבי", וחבל. לכל אורך האלבום ניכרת מתמיד ההשראה של פופ-גיטרות מהסיקסטיז - הקינקס, דה הוליז ודה מוב חולשים על חלק מהשירים, בלי להישמע אפילו טיפה רטרו, ו-"These Are The Fables", נשמע כמו ורסיה עכשווית ועצובה על "דאון-טאון" (של פטולה קלארק).

השנה הזאת מתגבשת כמוצלחת מאוד לאינדי-פופ, ו-"טווין סינמה ", האלבום החדש של הניו-פורנוגרפרז, מסתמן כאחד המעדנים היותר טעימים, לצד "אילינוי" האישי של סופיאן סטיבנס ו-"In Case We Die" המתוחכם של Architecture In Helsinki.

הניו-פורנוגרפרז, "Twin Cinema " (בי.אן.אי, Matador)