"קורות הציפור המכנית", הרוקי מורקמי

הטלפון צילצל כשעמדתי במטבח, בישלתי ספגטי ושרקתי עם הרדיו את הפתיחה ל"העורב הלקחן" של רוסיני - ללא ספק, המוזיקה המושלמת לבישול פסטה.
חשבתי להתעלם מהטלפון לא רק מכיוון שהספגטי היה כמעט מוכן, אלא בגלל קלאודיו אבאדו, שעמד להביא את הסימפונית של לונדון לשיאה המוזיקלי. אבל בסופו של דבר נכנעתי. אולי זה מישהו עם הצעת עבודה. הנמכתי את הלהבה, ניגשתי לסלון והרמתי את השפופרת.
"עשר דקות, בבקשה," אמרה אישה בצד השני.
אני מצוין בזיהוי קולות של אנשים, אבל את הקול הזה לא הכרתי.
"סליחה? עם מי את רוצה לדבר?"
"איתך, כמובן. עשר דקות בבקשה. זה כל מה שאנחנו צריכים כדי להבין זה את זה." קולה היה נמוך ורך, אבל חסר ייחוד.
"להבין זה את זה?"
"זה את רגשותיו של זה."
רכנתי קדימה והצצתי דרך דלת המטבח. סיר הספגטי העלה אדים כראוי, וקלאודיו אבאדו הוסיף לנצח על "העורב הלקחן".
"מצטער, אבל תפסת אותי באמצע בישול ספגטי. תוכלי להתקשר שוב אחר כך?"
"בישול ספגטי? מה פתאום ספגטי בעשר וחצי בבוקר?"
"זה לא עניינך," אמרתי. "אני מחליט מה אני אוכל ומתי."
"אתה צודק. אתקשר שוב," היא אמרה וקולה היה עכשיו חדגוני ונטול הבעה. שינוי מזערי במצב הרוח יכול לחולל נפלאות בטון דיבורם של בני אדם.
"חכי רגע," אמרתי לפני שהספיקה לנתק. "אם את מתכוונת למכור לי מוצר כלשהו, את יכולה לשכוח מזה. אני מובטל. אני לא כוח קנייה."
"אל תדאג. אני יודעת."
"את יודעת? מה את יודעת?"
"שאתה מובטל. אני יודעת את זה. טוב, לך לבשל את הספגטי היקר שלך."
"מי לכל הרוחות..."
היא ניתקה.
משולל יכולת לפרוק את רגשותי, בהיתי בטלפון שבידי עד שנזכרתי בספגטי. חזרתי למטבח, כיביתי את הלהבה ושפכתי את תוכן הסיר למסננת. הודות לשיחת הטלפון היה הספגטי קצת רך יחסית ל"א?ל ד?נטה", אבל הוא יצא מזה בחיים. התחלתי לאכול - ולחשוב.
להבין זה את זה? להבין זה את רגשותיו של זה בעשר דקות? על מה היא דיברה? אולי זו סתם מתיחה. או תרגיל חדש של קידום מכירות. מה שבטוח, זה לא היה קשור אלי.

אחרי ארוחת הצהריים חזרתי לרומן שהבאתי מהספרייה. ישבתי על הספה בסלון ומדי פעם העפתי מבט בטלפון. מה היינו אמורים ללמוד זה על זה בעשר דקות? מה בכלל מסוגלים שני אנשים ללמוד זה על זה בעשר דקות? מצד שני, היא נשמעה בטוחה לחלוטין בנוגע לאותן עשר דקות: זה היה הדבר הראשון שהיא אמרה. כאילו תשע דקות הן מעט מדי, או אחת-עשרה דקות - יותר מדי. כמו לבשל ספגטי "אל דנטה".

לא הייתי מסוגל להמשיך לקרוא, אז החלטתי לגהץ חולצות. זה מה שאני עושה תמיד כשמשהו מטריד אותי. הרגל נושן. אני מחלק את המשימה לשנים-עשר שלבים ברורים, החל בצווארון )הצד החיצוני( וכלה בחפת השרוול השמאלי. זה סדר קבוע, ואני מונה כל שלב במהלך הגיהוץ. אחרת זה לא יוצא כמו שצריך.
גיהצתי שלוש חולצות, בדקתי שאין בהן קמטים ותליתי אותן על קולבים. אחרי שכיביתי את המגהץ והחזרתי אותו עם לוח הגיהוץ לארון שבמסדרון, חשתי התבהרות ניכרת במחשבותי.

הייתי בדרכי למטבח לשתות כוס מים כששוב צילצל הטלפון. היססתי לרגע, אבל החלטתי לענות. אם זו אותה אישה, אומר לה שאני מגהץ - ואנתק.
הפעם זאת היתה קומיקו. השעון שעל הקיר הורה אחת-עשרה וחצי. "מה שלומך?" היא שאלה.
"בסדר," אמרתי. חשתי הקלה למשמע קולה של אשתי.
"מה אתה עושה?"
"כרגע סיימתי לגהץ."
"מה קרה?" בקולה היתה נימה של דאגה. היא ידעה שכשאני מגהץ, משהו אינו כשורה.
"שום דבר. רק גיהצתי כמה חולצות." התיישבתי והעברתי את השפופרת לידי הימנית. "מה העניינים?"
"אתה מסוגל לכתוב שירה?" שאלה.
"שירה?!" שירה? האם היא מתכוונת ל... שירה?
"אני מכירה את המו"ל של כתב עת כלשהו לנערות. הם מחפשים מישהו שיבחר שירים ששולחות הקוראות וישכתב אותם. והם רוצים שהוא עצמו יכתוב שיר קצר אחד בחודש כפתיח. תשלום לא רע לעבודה קלה. משרה חלקית, כמובן. אבל הם עשויים להוסיף קצת עבודות עריכה אם מי שיעשה את זה..."
"עבודה קלה?" קטעתי את דבריה. "רק רגע. אני מחפש משהו בתחום המשפטי, לא שירה."
"חשבתי שכתבת קצת בתיכון."
"כן, בטח, לעיתון בית הספר: איזו נבחרת זכתה באליפות הכדורגל, איך המורה לפיזיקה נפל במדרגות ונשלח לבית החולים - דברים כאלה. לא שירה. אני לא מסוגל לכתוב שירה."
"ברור, אבל אני לא מדברת על מי יודע מה, רק שירה ברמה של תלמידות תיכון. אתה לא חייב להטביע את חותמך בהיסטוריה של הספרות. אתה הרי מסוגל לעשות את זה בעיניים עצומות, לא?"
"תראי, אני פשוט לא מסוגל לכתוב שירה - בעיניים פקוחות או עצומות. בחיים לא עשיתי את זה, ואין לי שום כוונה להתחיל עכשיו."
"בסדר," אמרה קומיקו בצער מסוים. "אבל קשה למצוא עבודה בתחום המשפטי."
"אני יודע. בגלל זה יש לי כל כך הרבה אנשים שמגששים בשבילי בשטח. השבוע בטח אמצא משהו. אם זה לא ילך אחשוב על עיסוק אחר."
"טוב, אני מבינה שזה סופי. אגב, מה היום? איזה יום היום?"
חשבתי רגע ואמרתי, "שלישי."
"אז אולי תוכל ללכת לבנק ולשלם את חשבונות הגז והטלפון?"
"בטח. ממילא עמדתי לצאת לקנות דברים לארוחת הערב."
"מה אתה מתכוון להכין?"
"אני עוד לא יודע. אחליט במהלך הקניות."
היא השתתקה לרגע ואז אמרה בנימה רצינית: "במחשבה שנייה, אין מה למהר בעניין העבודה שלך."
לזה לא התכוננתי. "למה?" שאלתי. האם נשות העולם בחרו ביום הזה כדי להפתיע אותי בטלפון? "דמי האבטלה שלי ייפסקו בשלב מסוים. אני לא יכול להמשיך להתבטל לנצח."
"נכון, אבל עם העלאת השכר שלי והעבודות המזדמנות והחסכונות שלנו אנחנו יכולים להסתדר אם נהיה מחושבים. זה לא ממש דחוף. אתה שונא להישאר בבית ולעשות את עבודות הבית? אני מתכוונת... החיים האלה בבית כל כך גרועים מבחינתך?"
"אני לא יודע," עניתי בכנות. באמת לא ידעתי.
"אז תחשוב על זה, בלי לחץ," היא אמרה. "תגיד, החתול חזר?"
החתול. לא חשבתי על החתול כל הבוקר. "לא," אמרתי. "עדיין לא."
"אולי תעשה סיבוב בשכונה? הוא נעלם לפני יותר משבוע."
השמעתי נהמה בלתי מחייבת והחזרתי את השפופרת לי

לקראת שתיים טיפסתי על חומת הלבנים ונכנסתי לסמטה - או מה שכינינו כך. זאת לא היתה "סמטה" במובן המקובל של המילה. אבל אני לא חושב שקיימת מילה שתתאר כראוי את מה שזה היה. זה לא היה "כביש" או "שביל" ואפילו לא "דרך". "דרך", בשימוש המקובל, אמורה להיות נתיב או ערוץ עם כניסה ויציאה, ולהוביל למקום כלשהו את מי שהולך בה. אבל ל"סמטה" שלנו לא היו כניסה או יציאה. גם הביטוי "מבוי סתום" לא התאים לה: למבוי סתום יש לפחות קצה אחד פתוח - ולסמטה הזאת היו שני קצוות ללא מוצא. האנשים בשכונה כינו אותה "סמטה" משיקולי נוחות. אורכה היה כמאתיים מטר, והיא התפתלה בין הגינות האחוריות של הבתים שניצבו משני צדיה. רוחבה היה פחות ממטר, ובנקודות מסוימות נאלצת להידחק בגלל גדרות שבלטו לתוכה או חפצים שאנשים הותירו לאורכה.

לפי הסיפור על הסמטה הזאת - הסיפור ששמעתי מדודי, שהשכיר לנו את הבית בתשלום אפסי - היו לה פעם כניסה ויציאה, והיא שימשה קיצור דרך בין שני רחובות. אבל הצמיחה הכלכלית המהירה באמצע שנות החמישים הביאה לבניית שורות של בתים חדשים במגרשים הריקים משני צדי הכביש, ואותם בתים כיווצו את הסמטה עד שלא נותר ממנה אלא שביל צר. הרעיון שזרים יעברו קרוב כל כך לבתיהם של התושבים ולחצרותיהם לא היה לרוחם, ולכן כעבור זמן לא רב נחסם אחד מקצות השביל - או בעצם הוסתר - על ידי גדר מאיימת כלשהי. ואז החליט אחד הדיירים המקומיים להרחיב את החצר שלו וחסם בחומת לבנים את קצה הסמטה הקרוב אליו. כמו מתוך רפלקס הופיעה בקצה השני גדר תיל שחסמה את הדרך אפילו בפני הכלבים. איש מהשכנים לא התלונן פשוט כי איש מהם לא השתמש בסמטה כבמעבר; למעשה הם שמחו על הקמתה של הגדר, שתשמש מחסום נוסף בפני הפשע. עקב כך הפכה הסמטה למעין תעלה נטושה וחסרת תועלת, שאינה משמשת אלא אזור חיץ בין שתי שורות בתים. עכבישים טוו את קוריהם הדביקים בצמחיית הפרא.

מדוע הסתובבה קומיקו במקום כזה? אני עצמי ביקרתי ב"סמטה" פעמיים לכל היותר, וקומיקו בכלל פחדה מעכבישים. נו, מה זה חשוב; אם קומיקו אמרה לי ללכת לסמטה ולחפש את החתול, אני אלך לסמטה ואחפש את החתול. על מה שיקרה אחר כך אוכל לחשוב אחר כך. עדיף לצאת קצת החוצה ולא לשבת בבית ולהמתין לצלצול הטלפון.

אור השמש העז של ראשית הקיץ נימר את פני הסמטה בצלליהם הנחרצים של הענפים שנפרשו מעליה. באין רוח שתנופף בענפים נראו הצללים כמעין כתמים תמידיים שגורלם נחרץ להישאר מוטבעים לעד במדרכה. שום צליל, כך נראה, לא חדר למקום הזה. כמעט יכולתי לשמוע את גבעולי העשב שואפים לקרבם את אור השמש. בשמים שטו כמה עננים קטנים, צלולים וברורים כמו העננים המופיעים בתחריטים מימי הביניים. ראיתי הכול בבהירות כה רבה, עד שחשתי כאילו גופי מעורפל ונעדר גבולות וזורם... ולוהט!

לגופי היו חולצת טריקו ומכנסי כותנה דקים ונעלי טניס, אבל כשפסעתי בשמש הקיצית יכולתי לחוש בשכבת זיעה דקה מתהווה מתחת לזרועותי ובשקע החזה. החולצה והמכנסיים היו ארוזים בארגז עמוס בגדי קיץ עד שהוצאתי אותם באותו בוקר, וריח הנפטלין החריף חדר לנחירי.

הבתים משני צדי הסמטה נחלקו לשתי קטגוריות ברורות ומובחנות: בתים ישנים ובתים שנבנו באחרונה. החדשים היו קטנים יותר וחצרותיהם גם הן קטנות. העמודים לייבוש כביסה פלשו פה ושם מן החצרות לסמטה, ולכן נאלצתי לפלס את דרכי בין מסכים של מגבות וסדינים ולב?נים. מבעד לקירותיהם האחוריים של הבתים בקעו קולות של טלוויזיה ואסלות נשטפות וריח של תבשילי קארי.
הבתים הישנים יותר, לעומת זאת, כמעט לא שידרו סימני חיים. הם היו מוסתרים על ידי גדרות ושיחים שביניהם יכולתי להבחין, מדי פעם, בפיסה של גינה מטופחת.
עץ חג מולד חום, ישן ונבול ניצב בפינת אחת הגינות. גינה אחרת הפכה למזבלה שספגה לתוכה כל צעצוע שאפשר להעלות על הדעת, שיירים של תקופות ילדות שונות. היו שם תלת-אופנים ישנים וחישוקים וחרבות פלסטיק וכדורי גומי ובובות צב ומחבטי בייסבול קטנים. בגינה נוספת ניצב סל כדורסל, ובאחרת עמדו כיסאות גן נאים סביב שולחן מצופה קרמיקה. הכיסאות הלבנים היו מכוסים בוץ, כאילו לא שימשו איש בחודשים האחרונים, ואולי אפילו בשנים האחרונות. את השולחן כיסו עלי כותרת של לוונדר ומגנוליה שהגשם השיר.

מבעד לדלת האלומיניום של אחד הבתים יכולתי לראות בבירור את הסלון. היו בו ספת עור וכורסאות תואמות, מכשיר טלוויזיה גדול, שידה )שעליה ניצב אקווריום עם דגים טרופיים ולידו שני גביעי הצטיינות כלשהם( ומנורת רצפה דקורטיבית. החדר נראה כמו תפאורה של דרמת טלוויזיה. מלונה עצומה תפסה חלק גדול מחצר סמוכה, אבל לא היה זכר לכלב כלשהו, ודלת הבית היתה פתוחה. דלת הרשת של המלונה היתה עקומה, כאילו מישהו נשען עליה במשך כמה חודשים.

הבית הריק שעליו סיפרה לי קומיקו עמד ממש מאחורי הבית עם המלונה העצומה. די היה במבט חטוף כדי לראות שהוא ריק - ריק זה מכבר. זה היה בית קומתיים חדש יחסית, אבל בתריסי העץ שלו ניכרו סימני השנים, והמעקות שמחוץ לחלונות הקומה השנייה התכסו חלודה. גינת הבית היתה קטנה וחמודה, ובה - אכן - ניצב פסל אבן של ציפור. הפסל ניצב על בסיס שהגיע לגובה החזה והוקף בעשבים גבוהים וצפופים. עליו של צמח שבט-הזהב כמעט נגעו ברגלי הציפור. הציפור עצמה - לא היה לי מושג לאיזו ציפור התכוון הפסל - עמדה בכנפיים פרושות כאילו ביקשה להימלט מהר ככל האפשר מהמקום המעיק הזה. הפסל הזה היה פריט האמנות היחיד בחצר הזאת. ערמה של כיסאות פלסטיק ישנים ניצבה מול הבית, ולידם פ?רח באדום בוה?ק מוזר, כאילו מעולם אחר, שיח אזליאה. את השטח מסביב מילאו עשבים שוטים.

נשענתי על גדר הרשת שהגיעה עד גובה החזה והתבוננתי בגינה. זה היה עשוי להיות גן עדן לחתולים, אבל כרגע לא היה בו שום סימן לחתול כלשהו. על אנטנת הטלוויזיה שעל הגג עמדה יונה בודדה ושיגרה לכל עבר את קריאותיה החדגוניות. צלה של ציפור האבן נשבר לרסיסים על השיחים סביבה.
הוצאתי מכיסי סוכריית לימון, הסרתי את העטיפה והכנסתי את הסוכרייה לפי. התייחסתי להתפט

"קורות הציפור המכנית", הרוקי מורקמי (הוצאת זמורה ביתן)