בדיחה לא מספרים פעמיים

אם הייתי עצלן, לא הייתי טורח לכתוב ביקורת על "היכל התרבות", תוכניתם החדשה של אדיר מילר ושלישית "מה קשור". הייתי יכול לשלוף את משפטי המפתח משלל הכתבות שקטלו את "ערב אדיר", לסדר אותן מחדש כדי לבלבל את הקוראים, וללכת לישון הרבה יותר מוקדם. הומור רדוד מים המלח? יש. חיקויים גרועים? יש. חזרה אינסופית ומודעת לעצמה על בדיחות שגם בפעם הראשונה לא הצחיקו? יש ויש. כל הטוב הידוע מבית מדרשו של אדיר מילר. ולחשוב שליוצרי התוכנית יש את החוצפה להציג את הפורמט של התוכנית כחדשני ומקורי. הצחוק הגדול הוא עלינו הצופים: מקימים תפאורה בסגנון גיא פינס, מתיימרים לעסוק בעולם התרבות הישראלי וזה אמור לשכנע אותנו שמדובר בקונספט מרענן? תעשו לי טובה – זו הרי בדיוק אותה תוכנית, עם צוות אחר, שגם אותו מצליחים לסרס.

לא ברור כיצד הפך אדיר מילר לכוכב טלוויזיה, כיצד הפכה דמותו על המסך לתמרור עצור עבור האגודל העייף של המזפזפ על כפתור הערוצים בשלט. הרי כשרון חיקוי ומשחק אין לו, הוא לא מצחיק ואבא שלו לא יושב בדירקטוריון. הכשרון הגדול שלו, כאילו היה נגטיב של המלך מידאס, הוא להפוך את התוכניות שבהן הוא מככב לסרות טעם ומביכות, וכמו התפוח הרקוב בכיתה הטיפולית – לקלקל לכל מי שמופיע לצדו. שלישית "מה קשור" אינה עלית של הומור וצחוק, אבל בהחלט יש להם קסם מוכח, בעיקר בזכות ציון ברוך. ברגעים הנדירים שבהם מילר נוטש את המסך, כמו בחיקוי המוצלח של רינו צרור אתמול, הקסם הזה כמעט ומצליח להבליח, ונדמה כאילו יש בכוחה של השלישייה למשוך את ההומור בשערות ראשו ולהצילו מצלילה בביצת הדאחקות של מילר. אלא שאז הוא מגיח עם החיקוי הירוד של לימור לבנת ומטביע אותנו שוב במדמנה. אפילו לבנת בעצמה היא פרודיה מדויקת יותר, כשהיא לא גורמת לבכי ישראלי קולקטיבי.

אז מה היה לנו אתמול בספירת המלאי של הלצון האיכותי? ראשית, בדיחה על הדמיון בין יהודה סעדו לעמיר בניון, שהייתה כה הורסת מצחוק עד שיוצרי התוכנית ראו צורך עז לחזור עליה שלוש פעמים בשתי דקות. ההלצה הקורעת על זה שאבי ביטר שמן כנראה הצחיקה אותם קצת פחות, כי הם חזרו עליה רק פעמיים בשתי דקות. חבל, כי בדיחות על שמנים הן אבן היסוד של כל קומדיה מוצלחת – תשאלו את אדי מרפי. היה גם קטע הכרחי ובינוני על המתנחלים, והדובדבן הרקוב על הקצפת החמוצה - המערכון על מספרי סיפורים מטרידים מינית; אין ספק שפרצופו הזחוח של מילר כעופר גלזר הצורח "ניקנקתי אותה בתחת" יזכה למעמד של קלאסיקה בדברי הימים של הסאטירה הישראלית. נשבע לכם שניסיתי ליהנות ולצחוק אתמול, אבל פשוט לא הצלחתי. הייתי עסוק מדי בלהיות נבוך ונגעל ובלרחם על ציון, הפנינה של התוכנית, שהצליח להפיח רוח חיים אפילו במערכון המאוס הזה, כשהפתיע כגשש-בלש בסיומו. מגיע לו יותר (וגם, אם כי פחות, לשני חבריו).

קשה למצוא סאטירה אמיתית בישראל. בעולם שבו "ארץ נהדרת" החלבית נחשבת לחריפה ואגרסיבית, יש הרבה מקום לתוכנית סאטירה בועטת ונושכת, שלא עושה הנחות. נראה שיוצרי "היכל התרבות" זיהו נישה פנויה ליצירה של תוכנית חיקויים שכזו, ונדמה שהם באמת רוצים לטפל בנושאים חברתיים, מדיניים ותרבותיים בוערים. הבעיות בהן עוסקים חלק מהמערכונים הן נקודות ראויות: החיילים הדרוזים והבדואים, מצב החינוך בארץ, ההתנתקות, הטרדות מיניות. אלא שסאטירה היא לא רק בעיטות נמוכות בכדורים גדולים. לא מספיק לבחור נושאים חשובים – צריך גם לדעת לטפל בהם בצורה נכונה ולהשתמש בצחוק על מנת להחדיר אותם עמוק מתחת לעור של הצופים. מעבר לעובדה שאדיר מילר משתתף בניסיון הנוכחי ומהווה חלק דומיננטי מדי בעיצוב ההומור של התוכנית, יוצרי התוכנית לא מצליחים להפוך אותה ליותר מ"ארץ נהדרת" פוגשת את גיא פינס. אין כאן שום דבר חדש, אין אמירה, זה לא מצחיק וזה לא מצליח להצית אש. מה הרווחנו?

הרווחנו את "משחק מכור", שמשודרת מייד אחרי "היכל התרבות". זו אמנם לא תוכנית חיקויים, והיא בנויה בצורה שונה לחלוטין מ"ארץ נהדרת" ומ"היכל התרבות", אבל היא סאטירה אמיתית ומצחיקה (אמש היא הייתה מצחיקה באופן מיוחד). למרות פגמיה זו תוכנית שמראה כיצד אפשר ליצור הומור גבוה יחסית ולגרום לצופה באמת לחשוב, והרי עצם הרעיון של צופה חושב גורם לאדיר מילר לברוח בזעקה מהאולפן. וכש"משחק מכור" עושה את עבודתה נאמנה בסמיכות כזו, הופך מילר המחקה את עינב גלילי, גרורה מיותרת נוספת מימי "ערב אדיר", לאנדרטה מרירה לכישלונו.