הגראס לא עובד

במילון הצפנים השלם של הרוק-אנ'-רול, "התבגרנו", "התקדמנו" ונגזרותיהם הם בדרך כלל שם קוד ל"יצא לנו אלבום משעמם". אצל סופרגראס הפזילה לביטויים מסוג זה מדאיגה שבעתיים, כי בשנים האחרונות, עם כל התקדמות שלהם חלה נסיגה ברמת האלבומים. וכך, אחרי שני אלבומים ראשונים מגה-מעולים, האלבום החדש והחמישי (והבוגר) של סופרגראס, "Road to Rouen", הוא כבר אלבום רוק סטנדרטי למדי ולא מרגש במיוחד.

"Road to Rouen" מוצא את סופרגראס, הלהקה הכי שובבה, מחופפת ושמחה של הבריט-פופ, במצב רוח מוזר. מצד אחד, אמם של סולן הלהקה גאז קומבס ואחיו הקלידן, רוברט קומבס, נפטרה לפני כשנתיים מסרטן – פוטנציאל לדרמות רגשיות ולשירים קורעי לב; מצד שני, דני גופי, המתופף, הפך לסוג של אייקון רכילותי סוער בעקבות מסיבות חילופי הזוגות שהוא ואשתו פרל קיימו עם ג'וד לאו האליל ועם אשתו, היידי פרוסט, שהפכה לאשתו לשעבר אחרי שלאו ניסה להמשיך את המסיבה עם אשתו של גופי קצת יותר מדי, לטעמה. רק שלא זה ולא זה נותנים יותר מדי אותות באלבום החדש של הלהקה, האלבום העקר ביותר בתולדותיה.

הגראסים נוטשים פה סופית את הדיסטורשן לפרצוף והפאנק-פופ המהודק שאפיינו אותם בעבר, ומגישים אלבום אקוסטי ושליו מתמיד, שנשמע כאילו המוזה העיקרית מאחוריו היא הביטלס. על פניו, למה לא? אחרי אוסף הלהיטים המוצלח מאשתקד, דווקא היה לסופרגראס תירוץ טוב לשידוד מערכות, להעתיק מהביטלס זה לא בהכרח רע. ממילא כולם עושים את זה.

רק שבמקרה של סופרגראס, עם שוך הנעורים התפיידה גם מה שנהוג לכנות חדוות הנעורים. מה שנשאר זה להקה עם סולן אשף ומלודיות נאות, אבל עם שירים לא מפותחים מספיק ובעיקר לא מלהיבים. הכל מנומס מדי, כמעט צ'ילי, והעבר הפרוע לא ניכר כלל בהווה. גם כשסופרגראס מנסים להנפיק שיר שאפתני בשלושה חלקים, עם מוטיב מתוזמר שמרפרר לפינק פלויד, זה מתחיל מרשים, אבל מתקלקל מהר מאוד, והתוצאה הסופית הרבה פחות מרתקת ממקור ההשראה העיקרי שלה.

רק כשהחברים חוזרים לשחק בדאחקות, ומנפיקים קטע קצר שנשמע כמו שילוב בין פולקה, הולה (hula) ומקהלת קוזאקים רוסים - מעין אתנחתא קומית קלה שמשובצת בדיוק באמצע האלבום – זה מפתיע ומסקרן. אבל בסופו של יום, הסאונד החדש וההתבגרות של סופרגראס לא משכנעים בנחיצותם. הלהקה נשמעת כאילו חבריה היו צריכים להשכיב את הילדים (או את אשתו של ג'וד לאו) לישון, ולא נשארה להם מספיק סבלנות להשקיע בשכלול השירים. מסעיר? ממש לא. חינני? לפרקים. בינוני? לגמרי.

סופרגראס, "Road To Rouen" (הליקון, EMI)

סופרגראס זה הכי ניינטיז. השם החם הנוכחי בממלכה המאוחדת הוא הארד-פיי, רביעיה מפרברי לונדון שהצליחה לא רק לכבוש את לבם של חובבי אינדי-רוק בריטיים, אלא גם לחדור לטופ 10 במצעד המכירות המקומי עם הסינגל "Hard to Beat", ואפילו ללוח השידורים של גלגל"צ.

כמו זוכי "כוכב נולד" לדורותיהם, הלהקה באה עם נרטיב סינדרלה מן המוכן. אלבום הבכורה שלה, "Stars of CCTV", יצא בגרסה מקוצרת ובהפקה עצמית כבר לפני שנה. בזכות העניין שהתעורר סביבו, הארד-פיי הוחתמה בחברת התקליטים הגדולה אטלנטיק, ובאחרונה יצא האלבום בפורמט הסטנדרטי של 11 שירים-45 דקות-כולל סינגלים וקליפים, ועכשיו כל בריטניה משתוללת סביבם והם אפילו מועמדים לפרס מרקורי היוקרתי, לצד קולדפליי, בלוק פארטי, מ.י.ה ואחרים.

הארד-פיי כותבים שירים פחות או יותר מאותם רכיבים כמו כל החבר'ה בשכונת האלט-רוק, אבל הם הצליחו להביא איזה טוויסט קל בסאונד, שמבדיל אותם מכל שיבוטי הפוסט-פאנק-נאו-בריט-פופ שמציפים כעת את MTV2. הטריק (הלא חדש, אבל די יוצא דופן בנוף המוסיקלי של 2005) של הארד-פיי הוא שילוב של קצת רגאיי וסינתי בקצוות, שגולש לפעמים לחגיגת דיסקו/דאנס של ממש. לא פלא ששיר כמו "Hard to Beat", שהוא כנראה שיר הרוק שהכי דומה ל-"One More Time" של דאפט פאנק, הפך לעוד יותר פצצתי בגירסת הרמיקס.

השירים של הארד פיי עוסקים בעוני של צעירי הפרברים שנקרעים בעבודות מעאפנות (מקג'וב, מה שנקרא) רק כדי לחכות לסופשבוע ולגלות שנגמר להם הכסף, בחבר שהתאבד בכלא ובאחר שנהרג במלחמה בעירק. אבל זה רחוק מלנדנד. הלחנים טובים ברובם, ההפקה קולעת, והתוצאה הכללית מוצלחת למדי.

החצי הראשון של האלבום ממש מדליק. השיר הפותח, "Cash Machine", הוא שילוב גרובי ומוחץ בין הגורילז לספיישלז לקלאש. אחרי "Hard To Beat", שיר מספר 5 בשבילכם, מתחילה הדעיכה, עם כמה שירים שבלוניים ולא מעניינים במיוחד שאפשר למצוא טריליונים כמוהם בכל שעה נתונה ב-MTV2 (ויש גם בלדת פסנתר טרחנית בסגנון קולדפליי). אבל עד סוף הדיסק החבר'ה חוזרים לכושר, והסיפא משאירה טעם טוב בפה, עם "Living for the Weekend" שמזגזג בין בריט-פופ לדיסקו עם כלי מיתר מסונתזים בכיף ו-"Stars of CCTV" שהוא סתם שיר חמוד.

הארד-פיי, "Starts of CCTV" (הד ארצי, Atlantic)