כשישה צפון-אפריקנים שיחקו בכדורי בול למרגלות הפסל של פלובר. נפצוצים מדויקים הידהדו מעל לנהמת התנועה הפקוקה. יד שחומה שיחררה את הכדור הכסוף בלטיפה אירונית אחרונה של קצות האצבעות. הכדור נחת, קיפצץ בכבדות והתקדם בעיקול בתוך תפזורת אטית של אבק. הזורק נותר על עומדו ביציבה אופנתית, פֶסל זמני: ברכיים שעוד לא התיישרו וכף יד ימין פרושה בהתפעמות. הבחנתי בשרוול מקופל של חולצה לבנה, באמה חשופה ובכתם על פרק היד. לא שעון יד או קעקוע, כפי שחשבתי ברגע הראשון, אלא הטבעה של מדבקה צבעונית: דיוקן של הוגה פוליטי הנערץ במִדבר.
אתחיל בפֶסל: בפֶסל המוגבה, המקובע, הלא-אופנתי, זה המזיל דמעות של נחושת מעל עניבה רפויה, מותנייה מרובעת, מכנסיים רחבים, שפם מדובלל - אותה דמות נשמרת לנפשה, מתנשאת, של האיש שירשנו מן העבר. פלובר אינו מחזיר מבט. הוא משקיף דרומה מכיכר קארם לעבר הקתדרלה, על פני העיר שבז לה, והיא מצדה התעלמה ממנו בדרך כלל. הראש מוגבה במגננה: רק היונים יזכו לראות את קרחתו של הסופר במלוא הדרה.
זה לא הפסל המקורי. הגרמנים עקרו מכאן את פלובר הראשון ב-1941, עם הסבכה ובריחי השער. אולי התיכו אותו ועשו ממנו תגים לכומתות. עשור פחות או יותר היה הכַן ריק. ואז קם ראש עיר אחד של רואן, שהיה חובב פסלים, וגילה את תבנית הגבס המקורית - מעשה ידיו של רוסי בשם ליאופולד בֶרנשטאם - ומועצת העיר אישרה יציקה חדשה. רואן רכשה לה פסל מתכת באיכות טובה, 93 אחוז נחושת ו-7 אחוזי בדיל: בית היציקה רודיֶיה, משאטיון-סו-באניֶיה, קובע כי תערובת כזאת היא ערובה נגד קורוזיה. שתי ערים נוספות, טרוביל ובארֶנטן, תרמו אף הן למיזם וקיבלו יציקות אבן. אלו עמדו בפחות הצלחה נגד פגעי הזמן. בטרוביל נאלצו להניח טלאי על ירכו של פלובר, וגם חתיכות משפמו נשרו: חוטי ברזל מבצבצים כזמורות מתוך גדם בטון קטן על שפתו העליונה.
אולי אפשר לסמוך על הבטחותיו של בית היציקה; אולי הפסל במהדורתו השנייה יחזיק מעמד. אך איני רואה שום בסיס לביטחון כזה. שום דבר הקשור בפלובר לא החזיק מעמד. הוא מת לפני מעט יותר ממאה שנים, וכל שנותר ממנו הוא נייר. נייר, רעיונות, צירופי מילים, מטאפורות, פרוזה מובנית הנהפכת לצלילים. וזה, במקרה, בדיוק מה שהיה רוצה; רק מעריציו משמיעים קובלנות רגשניות. ביתו של הסופר בקרואסֶה נהרס זמן קצר לאחר מותו, ובמקומו נבנה מפעל להפקת אלכוהול מתבואה פגומה. לא יהיה קושי רב להיפטר גם מהצֶלם שלו: אם ראש עיר אחד חובב פסלים יכול להקימו, הרי אחד מיורשיו - אולי איזה עסקן מפלגתי חובב ספר שקרא ברפרוף את המונוגרפיה של סארטר על פלובר - עשוי להסיר אותו בהתלהבות.
אני מתחיל בפסל משום שכאן התחלתי את כל המיזם הזה. מדוע גורמת לנו הכתיבה לדלוק בעקבות הכותב? מדוע איננו מסוגלים להניח אותו לנפשו? מדוע לא נסתפק בספרים? פלובר רצה שנסתפק בהם: מעטים הסופרים שהאמינו יותר ממנו באובייקטיביות של הטקסט הכתוב והקלו ראש כמוהו באישיותו של הסופר; ובכל זאת אנו מבטלים את רצונו ודולקים אחריו. הדמות, הפנים, החתימה; פסל הארד עם 93 אחוזי הנחושת והתצלום מעשה ידי נאדאר; פיסה של בגד ותלתל שיער. מה עושה אותנו כה להוטים אחר שרידי-קדושים כאלה? האם אין אנו מסתפקים במילים? האומנם אנו סבורים כי בשיירי החיים הללו טמונה איזו אמת שתסייע לנו? כשמת רוברט לואיס סטיבנסון, החלה האומנת שלו, זקנה בעלת חוש לעסקים, למכור קווצות שיער שגזרה לטענתה מראשו של הסופר ארבעים שנה קודם לכן. קהל המאמינים, המחפשים, הדולקים אחר אֱמת החיים, קנה ממנה כמות שדי היה בה לרפד ספה שלמה.
החלטתי להותיר את קרואסֶה לשלב מאוחר יותר. ביליתי חמישה ימים ברואן, ואינסטינקט מילדות עודנו גורם לי להותיר את המיטב לאחר כך. הייתכן כי אותו דחף עצמו פועל לפעמים גם אצל סופרים? חכו, חכו, המיטב עוד יבוא? אם כך הדבר, מה רב הגירוי בספרים הבלתי גמורים. צמד שכזה עולה בדעתי תכף ומיד: "בובאר ופֶקושֶה", שבו ביקש פלובר לכנוס ולהכריע את העולם כולו, את כל המאמץ האנושי והכישלון האנושי; ו"הבן המפגר של המשפחה", שבו ביקש סארטר לכנוס את פלובר כולו: לכנוס ולהכריע את הסופר הדגול, את הבורגני הדגול, את האימה, את האויב, את החכם באדם. שבץ שם קץ למפעל הראשון; העיוורון קטע את משנהו.
פעם גם אני חשבתי לכתוב ספרים. היו לי רעיונות; אפילו עשיתי רשימות. אבל הייתי רופא, אדם נשוי ואב לילדים. אתה יכול לעשות היטב דבר אחד בלבד: פלובר ידע זאת. להיות רופא, זה הדבר שעשיתי היטב. אשתי... מתה. ילדי התפזרו להם; הם כותבים לי כשמתעוררים בהם רגשי אשם. יש להם חיים משלהם, זה טבעי. "החיים! החיים! לקבל זִקפה!" לפני כמה ימים קראתי את ההכרזה הפלוברית הזאת. היא גרמה לי להרגיש כמו פסל אבן שהטליאו את ירכו.
הספרים שלא נכתבו? הם אינם סיבה למרירות. יש יותר מדי ספרים בלאו הכי. חוץ מזה, זכור לי סיומו של "החינוך הסנטימנטלי". פרדריק וידידו דלורייה מעבירים מבט על חייהם. לבסוף, הזיכרון החביב עליהם מכול הוא ביקור בבית זונות לפני שנים רבות, כשעוד היו תלמידים בבית הספר. הם תיכננו את הנסיעה לשם בפרטי פרטים, סילסלו את שערם במיוחד לכבוד המעמד ואפילו גנבו פרחים בשביל הבנות. אך כשהגיעו לבית הזונות נאחז פרדריק פיק ברכיים, ושניהם נסו על נפשם. הנה, כזה היה היום המוצלח בחייהם. כלום אין עונג הציפייה, שואל פלובר במובלע, העונג הוודאי מכולם? מי צריך להתפרץ לעליית הגג המשמימה של המימוש?
ביליתי את יומי הראשון בשיטוטים ברחובות רואן, מנסה לזהות מקומות על סמך המעבר החטוף שלי בעיר ב-1944. אז היו בה כמובן שטחים נרחבים שהופצצו והופגזו; כעבור ארבעים שנה עדיין לא סיימו לשפץ את הקתדרלה. לא מצאתי דברים רבים לצבוע בהם את זיכרונותי המונוכרומיים. למחרת היום נהגתי מערבה לקאן, ומשם הצפנתי לחופים. אתה מתקדם בעקבות שורה ארוכה של תמרורי פח מחלידים, שהוצבו על ידי המשרד לעבודות צ
בשלב זה אולי כדאי שנעמוד על ארבעת המפגשים העיקריים של הסופר עם בני משפחת התוכיים. בשנות השלושים, במהלך החופשה השנתית בטרוביל, נהגה משפחת פלובר לערוך ביקור אצל קברניט בדימוס בשם פְיֶיר בארבי. מספרים כי בין חיות הבית שלו היה גם תוכי מפואר. ב-1845, בדרכו לאיטליה, עבר גוסטב באנטיבים ונתקל בתוכי חולה מזן בעלי הצווארון, שזכה לאזכור ביומנו; התוכי הזה נהג לשבת על מגן הבוץ בכרכרה של בעליו, ובערב היו מכניסים אותו הביתה ומניחים אותו על מדף האח. היומן מציין את "האהבה המוזרה" הגלויה לעין בין האיש לחיית המחמד. ב-1851, בשובו מן המזרח דרך ונציה, שמע פלובר תוכי בכלוב מוזהב שצרח מעל לגראנד קאנאל חיקוי משלו לקריאת הגונדוליירים: "Fà eh, capo die". ב-1853 שב לנפוש בטרוביל; הוא התאכסן בביתו של רוקח, ומנוחתו הופרעה בלי הרף על ידי תוכי אחד שצרח, "As-tu déjeuné, Jako?", וכן "Cocu, mon petit coco". אותו תוכי גם ידע לשרוק, "J'ai du bon tabac". האם היה אחד העופות הללו, כולו או מקצתו, ההשראה ליצירת לולו? והאם נתקל פלובר בתוכי חי נוסף בין 1853 ל-1876, עת שאל את הפוחלץ מהמוזיאון של רואן? סוגיות אלו אניח למקצוענים.
ישבתי על המיטה בחדרי במלון; בְחדר שָכֵן חיקה מכשיר הטלפון את קריאותיהם של טלפונים אחרים. חשבתי על התוכי הספון בגומחתו במרחק כחצי מייל מכאן. עוף חצוף, המעורר בך חיבה ואפילו יראת כבוד. מה עשה בו פלובר לאחר שסיים את "לב פשוט"? האם דחף אותו לאחד הארונות ושכח על קיומו המעצבן עד שנזקק יום אחד לשמיכה נוספת? ומה אירע כעבור ארבע שנים, כשאחז אותו שבץ מוחי והוא שכב גוסס על ספתו? הייתכן שדימה כי אי-שם מעליו מרחף תוכי ענקי - והפעם לא ברכת הדרך מרוח הקודש אלא ברכת פרֵדה מהמילה?
"נטייתי אל המטאפורה מטרידה אותי, היא בהחלט מוגזמת. כולי אכול השוואות כאדם אכול כינים, ואני מעביר את הזמן בדבר אחד בלבד, במעיכתן." המילים באו לפלובר בקלות, אך הוא גם ראה את קוצר היד הסמוי שמאחורי המילה. זכרו את ההגדרה העגמומית שלו מתוך "מאדאם בובארי": "שפת אנוש היא כקדירה סדוקה שאנו מתופפים עליה מנגינות היאות להרקדת דובים, בעוד שהיינו רוצים לרגש את הכוכבים." אפשר אפוא לתפוס את הסופר בשני האופנים: כאשף סגנון מהוקצע ובלתי נלאה, או כמי שרואה בלשון קוצר יד טרגי. מעריצי סארטר מבכרים את האפשרות השנייה: לדידם, האי-יכולת של לולו לעשות משהו חוץ מחזרה מכלי שני על צירופי מילים ששמע היא וידוי עקיף על כישלונו של הסופר עצמו. התוכי/הסופר רפה הידיים מקבל את הלשון כדבר נתון, חקייני וסביל. סארטר עצמו הוכיח את פלובר על פסיביות, על האמונה )או על מתן יד לאמונה( כי éon est parl - אינך אלא מדוברר.
האם פרץ הבועות הזה בישר על טביעה של עוד רמיזה אחת שירדה למצולות? ברגע שאתה חושד כי מעמיסים על סיפור יותר מדי, אתה חש פגיע מאוד, מבודד, ואולי טיפש. האם טועה המבקר כשהוא מפרש את לולו כמסמל את המילה?
האם הקורא הוא שטועה - גרוע מזה, חוטא בסנטימנטליות - כשהוא חושב על התוכי ההוא בבית החולים כעל התגלמות קולו של הסופר? זאת עשיתי אני. אולי זה הופך אותי לפתי לא פחות מפליסיטה.
אך בין שתקרא לו סיפור ובין שתקרא לו טקסט, "לב פשוט" מהדהד בחלל המוח. הרשו לי לצטט את דבריו האוהדים, גם אם אינם נוקבים, של הצייר דייוויד הוקני באוטוביוגרפיה שלו: "הסיפור ממש השפיע עלי, הרגשתי שזה נושא שאוכל להתעמק בו וממש להשתמש בו." ב-1974 עשה מר הוקני צמד תחריטים: גרסה בורלסקית של חוץ לארץ בעיני פליסיטה )קוף מתחמק כשאישה חטופה על כתפו( וסצנה רוגעת של פליסיטה השקועה בשינה עם לולו לצדה. אולי יעשה עוד בבוא היום.
ביומי האחרון ברואן נהגתי לקרואסה. גשם נורמנדי ירד, רך וסמיך. מה שהיה לפנים כפר נידח על שפת הסיין, מוקף תפאורה של גבעות מוריקות, נבלע עכשיו בתוך רצף של מעגנים הומים. מכשור להנחת יסודות מטרטר מכל עבר, מנופים מרחפים מעליך, והנהר גדוש בתעבורה מסחרית. משאיות חולפות מרעידות את הזגוגיות של הבר בעל השם הבלתי נמנע, לֶה פלובר.
גוסטב ציין וראה בעין יפה את המנהג המזרחי להרוס את בית המת; על כן ייתכן שהיה נפגע פחות מקוראיו, הדולקים בעקבותיו, מהרס ביתו שלו. גם המפעל להפקת אלכוהול מתבואה פגומה, שנבנה במקומו, נמחה בינתיים; ובאותו אתר ניצב עכשיו משהו הולם יותר, בית חרושת גדול לייצור נייר. כל שנותר ממעונו של פלובר הוא ביתן חד-קומתי קטן במרחק כמה מאות מטרים: בית קיץ שהסופר היה מסתגר בו כשנזקק לעוד יותר בדידות מהרגיל. עכשיו הוא נראה עלוב וחסר טעם, אבל לפחות נשאר משהו. בגזוזטרה שבחוץ הוצב גדם של עמוד מחורץ מחפירות קרתגו, לזכר המחבר של "סָלַמְבו". הדפתי את הפִשפָש. רועה גרמני פצח בנביחות, ושומרת לבנת שיער יצאה לקראתי. לא בחלוק לבן, אלא במדים כחולים מעוצבים היטב. בעוד אני מתאמץ להתניע את הצרפתית שלי, נזכרתי בתג המקצועי של המתורגמנים מקרתגו ב"סלמבו": כסמל למשלח ידו, היה לכל אחד מהם קעקוע של תוכי על החזה. היום מתנוססת על פרק ידו השחום של שחקן הבול האפריקני מדבקת קעקוע עם דיוקן של מאו.
הביתן אינו אלא חדר אחד, מרובע, עם יריעת בידוד מתחת לתקרה. נזכרתי בחדרה של פליסיטה: "המקום הזה דמה גם לבית תפילה וגם לבזאר." גם כאן תמצא אותם צירופים אירוניים - כל מיני חפצים שטותיים לצד השריד המקודש - של הגרוטסקה הפלוברית. הפריטים שבתצוגה סודרו בצורה כה עלובה ששוב ושוב נאלצתי לכרוע ברך כדי להציץ לתוך הכונניות: השתופפות של מאמין אדוק, אך גם זו של צייד האוצרות בחנויות לחפצים משומשים.
פליסיטה מצאה תנחומים באוסף של פריטים מקריים, שלא היה להם שום דבר משותף לבד מהחיבה שרחשה להם. גם פלובר נהג כמוה, ושימר כל מיני שטויות שהעלו ניחוחות של זיכרונות. לפעמים, שנים לאחר מות אמו, היה מבקש שיביאו לו את סודרה וכובעה, והתיישב לחלום מעט במחיצתם. המבקר בביתן שבקרואסה יכו
"התוכי של פלובר", ג'וליאן בארנס, תרגום: מאיר ויזלטיר (הוצאת זמורה ביתן)