גולש חור התחת

לפני פחות משנתיים יצאו שלוש אסופות של קליפים ועבודות של במאים, תחת הכותרת "Director's Label". הקונצנזוס הוא כי מתוך השלושה, מישל גונדרי מוכיח את עצמו כבמאי הפורה והמוכשר ביותר, ובצדק. סברה זו הופכת למגמה כשבוחנים זה לצד זה את העיבודים שלו ושל ספייק ג'ונז לתסריטים של צ'רלי קאופמן. אין מה לעשות, הבחור גאון.

לכריס קאנינגהם, הבמאי שסוגר את השלישייה ההיא, יש את הקטע הגרוטסקי המזוהה והייחודי שלו, אולם אין אף עבודה בדיונית עלילתית "פרופר" של קאנינגהם בנמצא. יש רק עבודות אפקטים שוליות ב"נוסע השמיני" (פרקים 3 ו-4), והפספוס הרציני, בו נשכר קאנינגהם ע"י קובריק לבנות את הרובוטים ב-"A.I", ולימים הוחלף באנימציה ממוחשבת באדיבות שפילברג. אם כן, לכל אלו שקנו את אסופת הקליפים שלו, ותלו את תקוותיהם בטריילר הקצר והמבטיח של "Rubber Johnny", צפויה אכזבה, ולאו דווקא בגלל טיב המוצר."Rubber Johnny" אינו ממלא את החלל הזה, אך אף על פי כן מוכיח שוב שכל דבר ויזואלי (וידאו, וסטילס), שיוצא תחת שמו של קאנינגהם הוא ארוע שדורש התייחסות, זו עבודה "קאנינגהמית" מובהקת, שמתעסקת בחומרים האופייניים הקשים מנשוא, שלבטח יוציאו תגובות מזועזעות מרוב האנשים אוהבי האדם, ותגובות פליאה (מזועזעות באותה מידה), מהאנשים שמתחברים ל"שפה" שלו.

מדובר בסרט קצר/קליפ/וידאו-ארט בן שש דקות, מאוד באווירת "ראש מחק", אבל משודרג למאה ה-21. כולו מצולם באפקט דמוי "ראיית לילה", ומלווה בקטע ישן של אפקס טווין תחת השם המקסים "AFX237V". ראבר ג'וני (סלנג אנגלי לקונדום) הוא יצור מעוות על כסא גלגלים ובעל מוח אמורפי, שבתחילה ננעל בארון עם הצ'יוואווה שלו, ובהמשך רוקד ועוצר לייזרים לפי הביטים של המוזיקה. עד כאן ה"עלילה" (ובמקרה הזה תמונה אחת שווה יותר מאלף מילים). זה עלול להצטייר פשוטו כמשמעו כקליפ של קאנינגהם לקטע של אפקס טווין, אבל ההבדל בין העבודה הזו לשיתופי הפעולה הקודמים של השניים, היא שמעצם הגדרתה היא נקייה לחלוטין מרמיזות מסחריות, שאפשר למצוא (אם מסתכלים ממש חזק) ב-"Windowlicker" וב-"Come To Daddy".

זה סרט קצר של כריס קאנינגהם. הוא לא בא לקדם או לשווק מוזיקה, והוא לא נעשה בחזון משותף של במאי ומוזיקאי. העובדה שמוזיקה של אפקס טווין מלווה את הסרט היא אולי לא מקרית, אבל לחלוטין משנית. חשוב לציין שיחד עם הדי.וי.די (שאגב חף מכל תוספת), ספק אם למנוע הורדות באינטרנט, ספק אם מפסיכוזה קשה, ניתן למצוא ספר זוועות, המונה לא פחות מ-42 עמודים, המציגים סקיצות, או דפי השראה אם תרצו, ומשלב איורים של קאנינגהם, פריימים מהסרט (בעיקר מהקטעים המהירים והלא מובנים בתנועה), וצילומי סטילס ריאליסטים ומחרידים שלא מופיעים בו, שהדרך היחידה לתאר אותם היא "מומים פורנוגרפיים". קאנינגהם, בסימן פרנקנשטיין, מראה מה אפשר ליצור מבתי שחי, פיות, רקטומים ושקי אשכים. אם ההתפתחות היא מבניית רובוטים (והוא אשכרה בונה אותם שיזוזו), דרך צילומם לקליפים "מסחריים" (ראה All Is Full Of Love"" של ביורק), ועד להתעסקות הנ"ל עם אHברים אורגניים, קאנינגהם מבסס את עצמו כמי שמתעלה מעל ההגדרה של "במאי קליפים גאון". אמן מדיה, אמן וידאו, חלוץ ויז'ואל - תקראו לזה איך שתרצו, לא יעבור זמן רב עד שיעלה הצורך להמציא הגדרה חדשה למה שהוא עושה.

הדבר הזה שנקרא "Rubber Johnny", הוא השילוב של כל הדברים ביחד. קאנינגהם עושה רושם של מי שמאוד בעניין של מה שהוא עושה, אמן בעיני עצמו, ובהתאמה, ככל שהוא רחוק יותר מעבודה "מסחרית", הביטוי האישי שלו, מטריד ככל שיהיה, נוצץ חזק יותר. אפשר לשער שהקליפ ל"פרוזן" של מדונה היה ההתפשרות הכואבת ביותר בחייו המקצועיים, ו-""Rubber Johnny, הווידיאו והעטיפה גם יחד כמכלול, מסתמן כעבודה הכי קיצונית שלו. (לבינתיים, כמובן). גם אם ה"סרט ההוליוודי הממומן" לא ימהר להגיע, אין ספק שיגיע במקומו משהו מעניין.

כריס קאנינגהם, "Rubber Johnny" (סרטי וורפ)