שיישארו שם (בקטע חיובי)

בערוץ יס-Y איתרו פטנט: בואו נעתיק סלבס מאזור המחיה הטבעי שלהם לאזור קוטבי לאורח חייהם, ונצפה בהנאה בתסבוכת שתיווצר. ארבע סיטואציות שונות, שמונה ידוענים: זהו, בקצרה, המצע המבטיח עליו נוסחה סדרת הריאליטי "החיים על פי Y". למען האמת, הפטנט כבר נרשם כהצלחה במיטב סרטי הבורקס של שנות השבעים: גבי עמרני שוער המלון התחזה למיליונר כדי להרשים את בתו ב"מלך ליום אחד", יהודה ברקן הקלפן המיר עצמו לאיש עסקים ב"צ'רלי וחצי", ממש בני המלך והעניים. ואמנם, גם אם השטיק כבר נוסה, הוא עדיין לא נבחן על גבי עורם הרך של רמי מעלה כעדי נוימן ושרית חדד.

נוימן (דוגמנית) היא חלק משלישיית פרגיות רכות שנשלחו לחלוב תרנגולות בצפון הפרוע, במחווה ציונית ל"חיים הפשוטים" של ניקול ריצ'י ופריס הילטון. פשוקת שפתיים ומעורטלת רגל, התיישבה נוימן בלימוזינה שהביאה אותה ואת מורן גרוס (דוגמנית ושחקנית) ומיכל אמדורסקי (זמרת) אל משפחת רודף-שלום, ששמה הפוליטי-ארוטי הוא נקודת החיבור היחידה של הבנות אל המציאות האקטואלית, מציאות שמזמזמת להן מעל האוזן כמו זבובים. הזבובים, אגב, לא יהיו החיות היחידות שהן יתנגשו בהן בכרי הדשא רווי הדשן במושב; המציאות הקודרת מפגישה אותן גם עם ראשה הקטום של פרה.

הן, מצידן, מעדיפות לבעבע אל האוויר משפטי אסקפיזם ענוג. "הרוטשילד שלי", מספרת נוימן, כאילו לכל אחד יש רוטשילד קטן תלוי על השרשרת, "קנה את הסוכנות שאני רשומה בה בניו יורק". "אני אוהבת סדר, שאחרים עושים בשבילי", מרווה את האווירה גרוס. השמפניה שמספקת ההפקה שופכת מפיהן להג רך, עד שהן חונות בשמש הקופחת של המושב. מהר מאוד הן מתחילות לשתוק. זו, בעצם, תמציתה של סצינת המנאז', אם כך אפשר לכנות את פנטזיית שלישיית הכוסיות בגורן – תהיו יפות, ואז נסתום לכן את הפה עם עטין.

שרית חדד, זמרת רווקה, נשלחה לתפקד כאימא למשפחה ברוכת ילדים. אם נתעלם מהניסיון הבורגני לביית גם את סימני השאלה, עדיין יש ממד אירוני משהו, כשאת כישורי האמהות הראשונים שלה מגלה שרית בפולחן אישיות קטן לעצמה. היא מעניקה לילדה הקטנטונת את בובת 'שרית חדד', גימיק שמענטזת במכאניות ושרה מחרוזת של שלאגרים. הפעוטה חושדת, בוחנת, לא מבינה. לא מזהה את השירים; המתח מכביד על המצלמות של החיים על פי וויי. הקתרזיס המצמרר מגיע כשהילדה מזהה את "אתה תותח". שיר ישן, אבל כנראה חוצה גיל, מין, גזע וחלב-אם. שרית יכולה להירגע, כמו אל אלפי המעריצים שלה, גם אל ליבה הקטן של הקטנטונת היא חדרה באמצעות שיריה. ברגע מרגש אחר הילד הקטן בוכה כשגילה מי החליפה את אמא שלו. בתגובה, השמיעה לו חדד שיר של עצמה. הילד המשיך לבכות.

ביגי ושורטי, ספק מסצינת ההיפ הופ הציוני, ספק דמויות מהקומיקס של בזוקה בגרסתו לעדה התימנית, הם הסיפור הפחות מעניין של התוכנית. השניים נשלחו מהשיכון בו הם חיים לווילה מהודרת בקיסריה, מעין שבועיים בבית מלון, שם נאלצו להתמודד עם קיומה של סאונה פרטית במרתף. איך הם התמודדו? הם לא השתמשו בה.

אם כך, ברור שהסיפור המרכזי של הסדרה הוא גיא מרוז ואביב גפן. השניים השקיעו מאמץ הירואי כבר מהרגע הראשון. מרוז נטל הפסקה מתל אביב, גפן מהקריירה האינטנסיבית שלו בחו"ל, וביחד עברו לשבועיים להתנחלות בת עין. כמו בשיריו, גפן הצליח לרגש כשהצהיר "אני אשרוד הכל, כל עוד לא יירו בנו", ואילו מרוז התגלה כברנש קשוח דווקא, עם הומור קשוח: הוא השיב ש"אם מישהו יירה באביב", הוא מצדו כן "ישרוד". מכיוון שמדובר בחברים טובים גם במציאות, סקרנה חשיפת נימי האינטראקציה ביניהם, ולא רק עם הקו הירוק.

המפגש הראשון שלהם עם המארח, ישראל הורוביץ, התחיל מעניין - הורוביץ הציג תפיסה ששואלת מעמנואל קאנט, כשאמר שלמרות חילוקי הדעות הפוליטיים, "אני רואה בהם בני אדם משום שהם בסך הכל תופסים את העולם דרך מערכת הערכים שהם חונכו עליה". מרוז הצטנע וויתר, הפעם, על פירוט משנתו הפילוסופית. הוא העדיף לשגר הלצה: "אני לא מתכוון לחזור משם עם אמירות שהם גם בני אדם. אבל אם הם יעשו ערבים על האש, אז פספסנו". גפן, מצידו, הוכיח שוב את רגישותו. למרות הכל, הבהיר, "באתי לכאן מאהבה".

בין יתר רגעי השיא בלטה גם הערתו של הורוביץ בנוגע לכך שהכניסה אל חוותו אסורה ל"ערבים ותאילנדים". גפן ומרוז לא שאלו, את עצמם או אותו, האם מעבר לגזענות הברורה טמונה בעמדתו גם עיוות של עמדה ציונית בראשיתית שדגלה ב"עבודה עברית". הצמד העדיף להדס מעדנות לכיוון החדר שקיבלו ולהתלוצץ על כך שלמרות התנאים, מה שבטוח זה ש"על המיטה הזו לא ישנו ערבים".

גם, ולמרות, ואולי בגלל ההומור בניחוח החומוס שממלא כל כך את המשולש גפן-מרוז-בת-עין, זוהי אכן הסצינה היותר מרתקת שמנפיקה "החיים על פי Y”, כמו מעגל של נסים משעל, רק בתנאי שדה – אבל אולי הפספוס הגדול ביותר שלה. כמו גפן ומרוז, גם הסדרה צועדת בין פורנו זאופילי רך, קומדיה לכל המשפחה וערוץ החיים הטובים; אך כשהיא מגיעה אל מעבר לקו הירוק היא מחנה בחניון של הדוקו-דרמה האמיתית, ולא מצליחה לעבור את המחסום; 'החיים על פי' היא סדרה על עקבים, בדיוק כמו נוימן, ובבת-עין יש שבילים פתלתלים עם אבנים, שאינם נוחים להליכה. המפגש של מרוז וגפן עם המתנחלים היה צריך להישלף החוצה מהתוכנית, ולקבל זמן משלו, עריכה משלו ופרוייקט משלו.