שירים שאבא אוהב במיוחד

השבוע פורסמה כאן ביקורת על האלבום החדש של סופרגראס, בה דיבר דורון חלוץ על תופעת ה"התבגרות" ארוכת הימים של מוזיקאים. התהליך הבלתי נמנע הגיע בשנים האחרונות גם ללייבל וורפ, שבמהלך שנות התשעים היה שם נרדף לחדשנות וחוצפה נערית. אמנים קודחים כמו סקוורפושר אמנם לא מתחילים להלחין נעימות רקע לאסיפות הורים, שכן דבר שכזה יתפרש כנטישת ערכים מוחלטת, אך בשנים האחרונות קיבלנו מוורפ אלבומים שבורחים מהקו המוזיקלי הוותיק שדורש GHB (החגיגת הרישמי של הבריינדאנס).

זה התחיל באלבום המרגש של וינסנט גאלו מ-2001, המשיך השנה בפוסט-פאנק האופנתי של מקסימו פארק ועכשיו הבגרות מציפה גם את אלבומם החדש של ברודקאסט, הרביעי במספר, אם מחשיבים בספירה גם את אסופת הסינגלים המשובחת מ-1997, "Work & Non-Work".

ברודקאסט, ספינת הדגל הפופית של וורפ, ממשיכה לשחק בצלילים אלקטרוניים דיסוננסים גם ב-"Tender Buttons" אולי אפילו יותר מבעבר, אך הם עושים זאת בעדינות מהפנטת, מטרידה אפילו, כשקולה הרובוטי של טריש קינן מוקף בשכבות כמעט שוגייזיות של אלקטרוניקה מלוכלכת ואפלולית.

ההשוואות לסטריאולאב כבר מוצו, ואין ספק שהארט-פופ החללי, שלעיתים עושה רושם שמושפע משירים עממיים של חייזרים, בעצם מתבסס על הרכבים קאלטיים כמו יונייטד סטייטס אוף אמריקה, ואפילו מהשוגייזינג של סלואודייב ומיי בלאדי ואלנטיין, אך למרות, ואולי בזכות הניים-דרופינג הכמעט בלתי נגמר שניתן לשייך ללהקה, לברודקאסט יש צליל שכל כך מאפיין אותם, ואלוהים רק יודע כמה שהוא מתוק וכאוב בו זמנית.

הלהקה מברמינגהם, שמנתה בשיאה חמישה חברים, מורכבת כיום אך ורק מטריש וג'יימס קרגיל, והאווירה באלבום החדש אכן משקפת שלב בודד יותר בחיים. הטקסטים של טריש, שנכתבו במקביל לגסיסתו של אביה, עמוסים במלנכוליה ואפילו באמירות פוליטיות אנטי-אמריקאיות ("America's Boy"), והמוזיקה איבדה כל קשר לקופצנות שאפיינה את "Ha Ha Sound", אלבומם הקודם והאיכותי מ-2003.

על השירים החדשים שמופיעים ב-"Tender Buttons" נורו לא מעט חצים. טענו שברודקאסט התעצלו והציגו קטעים רפיטטיביים ומשעממים, אך לטוענים זאת כנראה שאין לב. נכון, המונוטוניות חוגגת פה, אך גם ליטוף נעים בגב עלול להיות רפטטיבי ומונוטוני. האלבום הזה מקביל לסיטואציה מוזרה בה החברה שלך מלטפת אותך בעדינות קסומה, ובו זמנית מספרת לך שהיא לא רוצה לראות אותך יותר. סוג של עצב שמהול בנעימות, או אגדה עם סוף רע.

האלבום נפתח עם "I Found The F" היפה אך נטול ההפתעות וממשיך לרצועות עם עיבודים מאתגרים שמלאים בבאזים אנלוגיים של סינתיסייזרים ובמקצבים של מכונות תופים, כמו שיר הנושא, "Michael A Grammer” ו-"Black Cat".

ב-"Tears In The Typing Pool" מורידה טריש את המסיכה האלקטרונית, חושפת את קולה הטהור על רקע אקוסטי, ומשאירה גירוי עצום לאיזה פרוייקט סולו פולקי, וגם ב-"You And Me In Time" אנחנו נחשפים למינימליזם הלא אופייני, כשאת טריש מלווים קלידים חלומיים.

אז כן, ברודקאסט זקנים יותר. הסאונד שלהם התעצב, העצבות שלהם נחשפה והלייבל שבו הם פועלים כבר רחוק מלהיות מרדן, אבל "Tender Buttons" הוא האלבום הטוב ביותר שלהם, וזה אומר הרבה על בגרות.

ברודקאסט, "Tender Buttons" (אם.סי.איי, Warp)