סיפור ההוצאה המחודשת לאלבום "Alemye" של זמר הנשמה האתיופי מחמוד אחמד הוא סיפורו של לייבל הפופ-סול האתיופי Amha Records, ובמידה רבה גם הסיפור על לידתה ופריחתה הקצרה של המוזיקה האתיופית המודרנית: 500 סינגלים ושלושים אלבומים שהוקלטו בשנים 1969-1978, תור הזהב התרבותי של אתיופיה בימי שלטונו של הקיסר היילה סלאסי.
אשט אמהא, מייסד הלייבל הנושא את שמו, היה מהכוחות המניעים של מהפכת המודרנה ששטפה אז את אתיופיה. 103 סינגלים ותריסר אלבומים ראו אז אור בזכותו, ונחשפים כעת מחדש בזכות חברת התקליטים הצרפתית Buda Musique, שאיתרה את אמהא בארצות-הברית בסוף שנות השמונים, עשתה איתו במשך עשור את מסע החיפושים אחר הקלטות המאסטר, ואז ארזה את ההקלטות הללו מחדש לרווחת אוזניו של המערב.
ההיסטוריה
עד שלהי שנות השישים, הפעילות התרבותית באתיופיה התקיימה כולה תחת פיקוח כבד של הממשלה, ורוב ההרכבים המוזיקליים היו מוסדיים: תזמורת המשטרה, תזמורת משמר הקיסר, תזמורת תיאטרון היילה סלאסי, ועוד יד השלטון נטויה. כמו במקומות רבים אחרים בעולם, גם באתיופיה נישאו בסוף הסיקסטיז ניחוחות של חופש ושינוי באוויר. אדיס-אבבה נולדה מחדש, מוצפת במועדוני לילה ובמלונות עדכניים, שייסדו תזמורות משל עצמם והחלו לנגן סינגלים של פופ-סול אתיופי במכשירי ג'וק-בוקס קסומים. על הגלים הפוזיטיביים הללו והודות לרפיון השלטוני המכוון (הקיסר בחר, באופן בלתי מוצהר, לתת לנוער להתבטא) רכב אמהא הצעיר כאשר ייסד ב-1969 את הלייבל המשפיע שלו.
"היתה לי תחושת בטן שזה מה שצריך לעשות", הבהיר בראיון ב-1994. "הייתי צעיר, עצמאי וחסר מחויבויות, אתיופי עם הרבה תעוזה שרק התחיל להשתכשך בעסק הזה, ולכן יכולתי לקחת סיכונים שחברות ממוסדות (כלומר, מתואמות עם הממשל; י"א) כמו פיליפס, שפעלו באתיופיה באותה העת, לא יכלו לקחת. הרבה אנשים הזהירו אותי שאני מכניס את עצמי לצרה אמיתית. תמיד היתה צנזורה באתיופיה, אפילו תחת שלטון הקיסר, אבל באותה עת לא הקפידו על הצו הקיסרי ולא היתה לי בעיה להוציא את התקליטים שלי".
האוטופיה היחסית הזאת ארכה חמש שנים בלבד. ב-1974 נפל שלטונו של סלאסי, ועלה המשטר הצבאי. השלטון החדש שם קץ לחיי הלילה הסוערים. המוזיקה האתיופית המודרנית כמעט נעלמה כליל. אבל למרות השינויים הפוליטיים הרדיקליים, למרות הדיכוי התרבותי ולמרות האווירה הכאוטית, התעקש אמהא להמשיך לשקוד על חזונו. ב-1975, במאמץ ניכר, הוא השיג אישור יציאה לארצות-הברית כדי לרכוש ציוד שיאפשר לו להקים באתיופיה אולפן הקלטות ראוי. ואולם, משהגיע לארצות-הברית נודע לו כי אחד מאמני הדגל שלו נעצר ונשפט על פרופגנדה אנטי-לאומית, וכי אביו הושלך לכלא על לא עוול בכפו. אמהא הבין שנגזרה עליו גלות. רק ב-1993, כששככו ייסורי המהפכה, הוא שב למולדתו.
הצלילים
"Alemye" הוא הכותר האתיופי ה-19 שמצילה Buda Musique מתהום הנשייה, והשלישי שהיא מוציאה למחמוד אחמד, מוזיקאי שמאחוריו סיפור סינדרלה אמיתי: הוא עזב את ספסל הלימודים בגיל צעיר, עבד למחייתו כמלצר והתגלה כאשר פסע ערב אחד ואחז במיקרופון כדי למלא את מקומו של המבצע הקבוע במועדון שבו מילצר.
"Alemye" שוחרר לראשונה ב-1974, שנת התפנית הפוליטית באתיופיה, וניכרת בו היטב רוח השינוי המתעתעת של אותה תקופה. האווירה אמנם ססגונית וחופשית, העיבודים חדשניים והליווי נלהב ומעורר, אך שירתו של אחמד נוטפת בכל זאת צער ונוסטלגיה. בהגשה הקטיפתית-גוספלית המסתורית שלו הוא כאילו מנבא את העתיד להתרחש על אדמת מולדתו, ומקונן על החופש ההולך ומתמוסס אל מול עיניו.
האלבום משלב בין רצועות קופצניות, Fאנקיות, לשירי אהבה ובלדות מלנכוליות. אלה האחרונות נתמכות בצלילי סינתיסייזר כבדים ואפופי מסתורין ובכלי נשיפה חסונים למשמע אוזן. התוצאה היא סול-בלוז אתיופי מוחצן המשלב את האישי בחברתי-לאומי, וכולל גם שורות אפיות דוגמת "יפתי, יפתי, הנוסטלגיה רודפת אותי/ כאשר אני משוחח עם האחרים, הנוסטלגיה הזו חוזרת ומכה בי/ אני מתחנן בפנייך, עזבי אותי לנפשי/ יפתי, הו, יפתי, בכל בית אנשים אוכלים/ מדוע כעת, כאשר מגיע תורי, שום דבר לא נותר? יפתי, אהובתי, בגללך/ אני אוכל את לבי בלילות/ אהבתי חולה, מה עלי לעשות?".
התקליט, שהסאונד שלו יהיה אולי זר מעט לאוזן המערבית בשמיעה ראשונה, מעיד היטב גם על האבולוציה הצלילית והתפיסתית הבריאה שעברו להקות הקצב האתיופיות, שהחלו את דרכן כחבורות בידוריות של שכירים כבויים והיו להרכבים חקרניים ובעלי חזון עצמאי. גם שיטות ההקלטה והמיקס הפרטיזניות תרמו ודאי לצליל המוסכים הסהרורי של האלבום. בקטעים רבים ב-"Alemye" ניצבת להקת הליווי במרכז המיקס, יוצאת מגדרה וסוחטת בפראות את דוושת הגרוב, וכך עד שבוקע לפתע קולו מלא התשוקה של הסולן, כאילו מבשר על סכנה שבפתח. והנה, שעה שמגיח הזמיר כאילו נופל בין המאזין לבין ההרכב קיר של זכוכית משוריינת; הזרקורים מופנים אל הזמר לבדו, והלהקה כאילו נדחקת באחת לפינת החדר. כאשר מסיים האיש לייבב, מורמת אותה זכוכית מטאפורית, והחבורה הפרועה ממשיכה בגרוב החם.
איני מכיר את רוב הכותרים שבסדרת Ethiopiques, אבל יצאו לה מוניטין של האסופה המקיפה והאינפורמטיבית ביותר של מוזיקה אתיופית מודרנית, ושל מתעדת ראויה ומתמידה של תולדות הפופ האפריקאי. אם לשפוט לפי "Alemye", יש להניח כי פשפוש בקטלוג רחב היריעה של הלייבל היסודי הזה יעלה לכם חיוך רחב על השפתיים וגם ילמד אתכם, על הדרך, לא מעט על ההיסטוריה של היבשת האפריקאית הנפיצה.
מחמוד אחמד, "Ethiopiques vol. 19: Alemye" (יבוא, Buda Musique)