פוליס, Roxanne

לפני שסטינג הפך למה שהוא היום, יוגיסט טרחן שאוהב ללבוש על בגדיו פאמפלטים מכובסים של גרינפיס, הוא היה כזכור חבר בלהקת פוליס; להקה שתוך חמש שנים מאז שבערך המציאה את הפופ-Pאנק, הפכה לחבורה מלאת חשיבות עצמית, שמתנסה בשילוב של ג'אז אוונגרד ורוק מתקדם עם תבניות פופיות קלילות, ואגב כך גם ללהקת הרוק הכי מצליחה בעולם.

למרות הטון המזלזל, היו לפוליס לא מעט רגעים מוצלחים לאורך הקריירה הקצרה שלה, אולם השבוע החלטנו להתעלם לרגע מהשירים המוצלחים שהשאירה אחריה ("Invisible Sun", "Spiritis in the Material World ", "Message in a Bottle", "Walking on the Moon", "King of Pain"), ולהכנס ללא פחד או מורא בפרה הקדושה עם עטיני הבירה שנקראת "רוקסן".

"רוווווקסן, יו דונט האב טו פוט און דה רד לייט" ציווח סטינג מלוא ריאותיו, לפני שגילה שבמנעד שלו יש גם אזורים עדינים, נמוכים וחמים יותר.

מי מאתנו לא צעד לפחות פעם בחייו לתוך פאב, בדיוק בשניה שהשיר הזה בקע ממערכת המיני מוכתמת הבירה, שממוקמת מאחורי הבאר, איפשהו ליד הקופה. ומה בעצם הופך את "רוקסן" לשיר פאבים אולטימטיבי, עד כדי כך שמשחק שתיה פופולרי נקרא על שמו? המילים הפשטניות עד מבוכה על בחור שמתאהב בזונה, שמזכירות לכל הגברברים הלומי האלכוהול היכן היו רוצים לבלות את הלילה? אולי מקצב הרגאי המזויף, המהיר מדי בשביל שאכטה ואיטי מדי בשביל ספידים?

"רוקסן" הוא לא שיר נורא במיוחד. אם מקשיבים טוב, מבעד ללחן שנדבק לאוזן כמו תחתית רטובה לכוס בירה, אפשר לשמוע את מה שהפך את פוליס ללהקה יוצאת דופן - כלומר את התופים של סטיוארט קופלנד. אבל מדובר בשיר בינוני שבדרכים פורסט גאמפיות לחלוטין הפך לאחד משירי הרוק הכי מוכרים מאז ומעולם, קאנון בעל כורחו. אם תבדקו שירים אחרים שזכו למעמד אלמותי דומה ל"רוקסן", תגלו גם שהשיר הזה זכה משום מה למעט מאוד גרסאות כיסוי. בין היתר של ג'ורג' מייקל, שאולי ניסה לומר משהו על דמותו הציבורית כפי שהיא נתפסה בשירותים ציבוריים, חוזה פליסיאנו שלא תמיד רואה איזה שירים נותנים לו לכסות, יואן מקרגור ב"מולן רוז'" (זונה וכל זה), ואדי מרפי שמזייף אותו בהנאה בכלא בסרט "48 שעות". וזהו, בערך.

הבינוניות של השיר התאימה בול גם לסצינת הרוק התל אביבית של תחילת הניינטיז, כשהשיר המרושל נוגן לפני כל הופעה במועדון הרוק "רוקסן" (גט איט?!), משדר מסר שאפשר להצליח גם בלי להצטיין, לנסוק לשחקים בלי לשייף עד הסוף את המוצר, לגמוע עוד חצי מהחבית ולחכות שהדברים יסתדרו מעצמם. תראו איפה סטינג ואיפה חמי רודנר.