פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אבדה תקוותנו

      על המרקע שלו השבוע, ראה גדי להב איך קטרינה, עדי נוימן ונבחרת ישראל קורעות את מסך המשמעות מחיינו

      אחד הסיפורים החביבים עלי במיתולוגיה היוונית (שגם הומחז למחזה "הבכחות" על ידי אאוריפידס) הוא זה המספר על שובו של דיוניסוס, אל היין, השיכרון והג'ננה, לעירו תביי. דיוניסוס מתחזה לנביא של עצמו ומודיע לבני תביי על בואו הקרוב של האל. הנשים, שהשפעתו של דיוניסוס גדולה עליהן במיוחד, אצות רצות להן אל מחוץ לעיר כדי לערוך את הילולת הדיוניסיה, שהיא למעשה מסיבת הטראנס הראשונה בהיסטוריה, כולל עניין הסמים. שליט העיר פנתאוס, לעומת זאת, כולא את דיוניסוס, כדי לשמור על הכיסא. מפה לשם, משם לפה, דיוניסוס משכנע את פנתאוס לבוא לראות מה קורה שמה אצל הבנות, אבל כיוון שהכניסה לגברים אסורה, הוא ממליץ לו להתחפש לאשה. כשמגיע פנתאוס לאזור הקרחאנה, הוא מתגלה על ידי הנשים, וכיוון שהן שרויות בעיצומה של דליקה קשה במיוחד, הן בטוחות שהוא חיית טרף. בהנהגת אמו הורתו, הן מתנפלות עליו, מבתרות אותו בידיהן, משפדות את ראשו על מקל, וחוזרות בתהלוכה לעיר עם חיוך אקסטה בלתי ניתן למחיקה.

      ויש בסיפור כמובן, או לפחות כך אנחנו רוצים לחשוב, מסר מעבר לאסתטיקה המלבבת של המוות, שכה נפוצה בסיפורי המיתולוגיה. שכן דיוניסוס מסמל עבור היוונים את החלק הפראי באדם, הבלתי מתורבת, זה הנמצא מחוץ לעיר ולחברה המאורגנת. והסיפור הזה היווה תזכורת ליוונים כיצד נראים החיים ללא תרבות – ללא סדר, ללא מוסר, במקום שבו אפילו קשר בין אם ובנה אינו תופס. וכשהתאום היווני העתיק של הילד הניג'ס מהפרסומת לקופת חולים כללית (כן, אני יודע שצריך לומר "כללית שירותי בריאות" אבל לא בא לי. מה תעשו לי?) שאל "אבל למה? למה דיוניסוס עשה לו ככה?", ענה לו אביו: "ככה. אין סיבה. כי סיבה ומשמעות יש בתרבות שהמציא האדם, וכשהמעטה הדק הזה נתלש, אנו פוגשים את העולם כפי שהוא: חסר משמעות. ואיפה שאין משמעות אין גם סיבות".

      מה עוללה קטרינה

      ובדיוניסוס נזכרתי פעמיים השבוע. בפעם הראשונה, איך לא, על רקע תמונות ההוריקן קטרינה, שכן מהי תלישתו וקריעתו של מעטה התרבות אם לא מה שעוללה קטרינה הגדולה לניו אורלינס, תרתי משמע? סכרים, תעלות ניקוז, נמלים, רחובות ובתים, מעשי תפארת של האדם, סממניה של כל פוליס על גבי הפלנטה, נקרעו בשניות והוטחו זה בזה. ולא מדובר רק בקריעה ותלישה גשמית, אלא גם מוסרית: תוך פחות מיומיים נמלא המסך סיפורי אימה: רצח, ביזה, אצטדיון שהפך ממקום מקלט לזירת אונס המוני, יחידות משטרה חמושות היורות בכל מה שזז, כאילו מישהו צילם בניו אורלינס את אחד הפרקים ב"על העיוורון" של סאראמאגו.

      וכל זה לא אירע באיזו מדינה שאין לך מושג איפה היא על הגלובוס – אלא בארצות הברית של אמריקה! מדינת החוק והסדר! היכן שמעטה התרבות, לפחות ברמה הפיסית, עבה במיוחד! ניו אורלינס בשבילנו היא מה ש"הבכחות" עבור היוונים. תזכורת איך נראים החיים בלי כל הדבר הזה המכונה חברה אנושית, ותזכורת שהדבר הזה עשוי לקרות בכל רגע. ומה שמרשים במיוחד הוא יכולת האדם לשוב מייד ולאטום את הקרע במעטה המשמעות: הנה, הרבובדיה כבר הודיע שמדובר בחרון אפו של הקב"ה, שמעניש את בוש כי תמך בהתנתקות. איזה יופי – יש סיבה ויש מסובב. אבל כשראיתי על המסך את חלק מהניצולים מתפללים לאלוהים ושואלים אותו "למה? למה קטרינה עשתה לנו ככה?", רציתי למר להם: "ככה. אין סיבה. הרגע פגשת את העולם כפי שהוא: חסר משמעות. ואיפה שאין משמעות, אין גם סיבות".

      מה עוללה עדי נוימן

      "החיים על פי Y" (ערוץ Y) היא תכנית מסוג הדוקו-ריאליטי. כלומר: ניתן לשרית חדד לשמור על ארבעה ילדים ונשים מצלמה. מה יוצא? למשל, ששרית חדד לא יודעת איך מכינים ספגטי. הסיטואציה המעניינת ביותר בפרוייקט הזה היתה מיקומם של מיכל אמדורסקי, מורן גרוס ועדי נוימן בחווה ברמת הגולן, שם הן צריכות לעבור חוויות קשות כמו לחלק חציר לפרות, או חמור מכך: לישון על מיטה מתקפלת.

      וכשמרחה נוימן את אמדורסקי בחרא של פרות, נזכרתי שוב בדיוניסוס. שכן איזו מניפסטציה ל"נשות דיוניסוס באקסטזה" יכולה להיות טובה יותר מזו של שלוש כוסיות תל אביביות (סליחה, עדי, את מניו יורק) בעיצומה של היאבקות בבוץ? במיוחד כשמדובר בבוץ מסוג חרא! לרגע נראו שלושתן כאילו הריחוק מן העיר השיל מעליהן כל סממן תרבותי, וכשהן מוצאות בחצר ראש כרות של פרה, הייתי בטוח שהנה הן משפדות אותו על מקל ויוצאות לתהלוכה. אבל, אחרי הכל, מדובר בכוסיות תל אביביות, דמויות שהדרך המדויקת להגדרת אופיין היא המונולוג ההורס שנושאת גרוס: "אני לא אוכלת בשר, ולא דגים, ולא ירקות. לא אוכל חמוץ ולא חריף, וגם לא אוכל מטוגן". וכשאביר על סוס מגיע ומביא לנוימן את הנעל ששכחה על הכביש, וכל מה שסינדרלה יכולה לומר זה "אז אולי תחפש גם את הנעל השניה?" אתה שואל אם הן אלו שהשילו מעצמן סממן תרבותי בעקבות הסביבה, או ההפך: שלוש פראיות מהעיר קורעות ותולשות כעת את המעטה התרבותי של הסביבה שאליהן הגיעו. ובכל מקרה, מורן גרוס, מיכל אמדורסקי ועדי נוימן בחווה ברמת הגולן הן שיעור חשוב ממש כמו "הבכחות" וקטרינה בניו אורלינס: שכן הרגע פגשנו את העולם כפי שהוא – חסר משמעות.

      מה עוללה איי פארו

      יש! אפשר לנשום לרווחה. השבוע עבר ועדיין לא אבדה תקוותנו! אפשר לחזור לעיסוק החביב עלינו – בהייה בטבלת בית 4 וחישוב התרחישים בהם אנחנו, אולי, אם זידאן ייפצע ואם רוי קין יבקיע גול עצמי ואם אשתו של מאמן שווייץ תלקה במאניה-דיפרסיה – עולים להצלבה. אכן, שבוע חשוב לכדורגל הישראלי. חשוב, כי רק מי שראה את הבונקר מול שוויץ הבין עד כמה הבריכה שאנו חושבים שאנו שוחים בה אינה אלא שלולית בוץ, שלא לומר חרא. כמה גדולה היא "אשליית הסיכוי התיאורטי". ומילא שווייץ. כשנבחרת האינסטלטורים של איי פארו (הנה מדינה שאין לך מושג איפה היא על הגלובוס), תעתעה בהגנה שלנו, בטרם הפסידה בקושי, היא עשתה לנו שירות גדול: היא שקרעה ותלשה את המעטה התרבותי מעל מה שמכונה הכדורגל הישראלי. שנאמר: עוד ניצחון כזה ואבדנו. ולכן אין ספק בכלל - למרות שתיאורטית הכל אפשרי! – שלא נעלה שלב. וגם אם נעלה זה רק כדי לחטוף בראש בהצלבה. ואם שאל איזה ילד ברחבי הארץ את אביו אחרי המשחק מול איי פארו "אבל למה? למה ישראל אף פעם לא עולה לשום מונדיאל?", בטח ענה לו האב: "ככה. אין סיבה. הרגע פגשת את הכדורגל הישראלי כפי שהוא: חסר משמעות".