קפוא

"מי שאינו זוכר את העבר, נידון לחזור עליו" (ג'ורג' סאנטיאנה)

קל מאוד להיות קליינט קבוע של הטריו הבריטי הנ"ל שמגיע מפרברי לונדון. כל מה שצריך זו תכונה נרכשת אחת - אהבה עמוקה לנסיעה בשבי פתוחה על כביש מהיר אי שם בשלהי שנות ה-60, ותכונה מולדת נוספת - נטייה אימפולסיבית למלנכוליה צורבת. הציטוט מלמעלה מובא רק כדי לחזק את הטענה כי בניגוד למאות הרכבים עכשוויים שלא כל כך מעונינים לזכור מה קרה אי שם בשנות ה-60 וממחזרים ללא הפסק ובשמץ קלוש של כישרון דלוח, הקליינטורה דווקא השכילו להעניק לעידן החד פעמי ההוא הומאז' בעל חזות אותנטית ומרקם קיצי וחורפי בו זמנית. פרי יכולות הפריטה, ההלחנה והשירה הנדירים של מר אלסדיר מקלין סולן ההרכב וכותב כל החומרים עוד מהתיכון.

הקליינטורה הם הרכב חד פעמי. לא מייסר, לא מציק, אינטואטיבי ועמוס קסם נאיבי, הניזון בעיקר מספקטרום החוויות המגוון של מקלין שנחשב בעיני למשורר אורבני מהזן הטהור ביותר. ההוצאה הראשונה שלהם מ- 2000, שיצאה בדמות אוסף סינגלים שנקרא "Suburban Light", היא אסופה מבריקה של 13 שירים סיקסטיזיים רכים ומושלמים, שממיסים קרחונים ארקטיים במולטי שניות לכדי משקה אלכוהולי סמיך ומסמם.

"The Violet Hour" הוא אלבום הבכורה שמגיע שנתיים לאחר מכן ובאמצעות עוד 13 שירי מסע מהפנטים מיקסם את יכולות ההלחנה וההגשה של מקלן שנשמע יותר מתמיד כאילו קוטף חוויות בדרך לאולפן, שם בכיס, וברגע הנכון כשהטכנאי מתחיל להריץ את סרט ההקלטה, הוא שולף את כל הרפתקאות הפרברים ואת שאריות הלב הכאוב שלו החוצה ומפזר אותם לאוויר העולם, וללא מאמץ מיוחד מקלן הצליח להישמע מקורי שוב ושוב.

הבעיה ביצירתם של הרכבים מהזן הזה באה לידי ביטוי באלבום השני של הקליינטורה שיצא עכשיו. האוסף היה מדהים, הבכורה הוכתרה כאחת ההוצאות הטובות מאז תחילת המילניום, אך כנראה שעל האלבום השני נכפתה התצורה הגנטית של כתיבה, שאינה גולשת מעבר לקווים פולקיים מוגדרים מראש והפעם הקרחונים הארקטיים השתלטו על התוצאה הסופית, שקצת שוברת את הלב ומקפיאה התקדמות מטאורית שהחלה לפני 5 שנים בדיוק. החיבה של מקלן לפריטות גיטרות של פולק בריטי משנות ה-60 וה-70 מקבלת כאן חיזוק נוסף בעזרת אפקט קורוס פופי שמעלה ריח נוסטלגי מריר מתוק, יש גם תזמור מרתק בשוליים, משיכות גיטרה כוחניות בקצוות, ועוד קצת 'גימיקים', שלא מצליחים להפיח חיים בתריסר הקטעים הבינוניים (מלבד "K", "E.M.P.T.Y", "Spirit" ו-"Losing Haringey" - קטע ספוקן וורד מרגש) שדורשים האזנה רביעית וחמישית ללא הצדקה, ארוזים הפעם קצת מהודק מדי, ומפוררים המון המון ציפיות שנערמו בשנתיים האחרונות לקראת יצירה חדשה ושלמה של הקליינטורה.

לעומת האלבום השני והנגיש מדי של הקליינטורה, אני מעמיד את אלבום הבכורה שטוף השמש של פילד מיוזיק, שמגיעים מאותה סצינה שהניבה את הפיוצ'רהדס ומקסימו פארק, שמעניקים לביץ' בויז ולארתור לי (Love) אינטרפרטציה רעננה, קיצית ומעוררת השראה יוצאת דופן, שמציבה את מקלין ושני חבריו תחת צל כבד של עננה סטטית בעלת מרקם גיאומטרי מוכר מדי ולשם שינוי נטול כל מסתורין. מה לעשות, תמיד הייתי קליינט קצת פולני, עם דרישות גבוהות מאוד.