אלף כבאים לא יצליחו לטייח

"102 דקות", ספרם של ג'ים דווייר וקווין פלין, יוצא בעברית ארבע שנים לאחר האירוע ששינה את סדר היום של המעצמה השאננה בעולם, ושבועות ספורים לאחר קתרינה, אסון הטבע ששוב תפס את אמריקה עם המכנסיים למטה. האומה שבנתה את ההיסטוריה שלה כרצף של רגעים פוטוגניים לומדת שיעורים חשובים על אובדן וחוסר אונים וכן על תיעוד וזכרון אל מול האסונות שהביא עמו המילניום החדש.

"102 דקות" בנוי בעצם כספירה לאחור כשהסוף ידוע מראש. נקודת ההתחלה היא פגיעתו של המטוס הראשון בבניין הצפוני וקריסת המגדל הדרומי, שהפכה את מרכז הסחר העולמי ל"גראונד זירו" חותמת את הספר. ארבעה-עשר אלף איש היו במגדלי התאומים בבוקר של התשיעי לספטמבר 2001, ונדמה שהכותבים, דווייר ופלין, שניהם עיתונאים מה"ניו יורק טיימס", ניסו להקיף כל בדל אינפורמציה על האנשים שנכלאו בתוך הבניינים ולדווח היכן היו, מה עשו, עם מי דיברו, מה כתבו באימיילים ששלחו, מה ההוראות שקבלו בשעת המשבר וכיצד, אם בכלל, נלחמו על חייהם. אבל הכותבים לא מתמקדים רק באזרחים שעבדו בבניינים אלא גם סוקרים בקפדנות את מעשיהם של הכבאים, כוחות המשטרה, רשות הנמלים ושאר ארגוני הסיוע. הספר מביא הודעות שהתקבלו במוקדים העירוניים לצד שיחות, שנוהלו במכשירי הקשר שלא ממש עבדו, ומדגיש את חוסר התיאום בתוך ובין הגופים השונים, שנתפסו לא מוכנים אל מול התסריט הגרוע ביותר. את תילי הפרטים והנתונים הם מתבלים בסיפורי הצלה וגבורה ומעצימים את הדרמה באמצעות מתח והשהיה, שמתבססים על אי יכולתנו לדעת מי מהאנשים המתוארים הצליחו לשרוד. "102 דקות", אם כך, לוקח מכל הבא ליד ומתמקם בנוחות בין המותחן והדרמה, האקשן ומסחטת הדמעות, כשעל הכל חולש התחקיר היסודי שערכו שני הכותבים.

ארבע שנים אחרי האסון, כבר יש בחנויות הספרים בארה"ב מדף המוקדש לאסון התאומים. לעומת ספרים אחרים, שמטרתם להנציח את הנספים או שמיוחדים לצילומים המתעדים את התאומים לפני ואחרי, לכותבי "102 דקות" יש אג'נדה ברורה: הם מצביעים על הנסיבות שלדעתם העצימו את ההרס ומספר ההרוגים. כשלים רבים חברו להם יחד ותרמו לטרגדיה, אך את עיקר האשמה הם תולים באינטרסים צרים וברדיפת הבצע של מתכנני הבניינים ובעלי השטח, שבכדי למקסם רווחים צמצמו את שטח המדרגות ויציאות החירום. "102 דקות" מציע בעצם מידע שפורסם בעבר, שעובד וסודר מחדש על ידי דווייר ופלין, אך אין זה מוריד מחשיבות העובדות המזעזעות. לצד תליית האשמה בנורמות שוק הנדל"ן הפרוע, הספר יוצא נגד חוסר התיאום של הרשויות ומדיניות בת היענה של הממשל האמריקני, שכל כך הרבה כבר נכתב על כשליה. הכותבים חוזרים שוב ושוב אל הפגמים בתכנון הבניינים, אל העובדה שהארכיטקט סבל מפחד גבהים, ומדגישים את הליקויים המבניים שהפכו את המגדלים למלכודות מוות. הכותבים מצביעים על הפרדוקס הבלתי נתפס כמעט שבקיומן של שלוש יציאות חירום בלבד בכל בניין, לעומת כמעט מאתיים מעליות בהן עלו עשרות אלפי עובדים מידי יום למקום עבודתם. בנוסף, תקנות הבטיחות שהוגברו ועודכנו בשנות השמונים, לא היו תקפות בבניינים שנבנו בשנות השבעים (ותוכננו בשנות השישים) משום שלא ניתן היה להחיל אותם רטרואקטיבית. מסתבר שתחושת ה"סמוך" ו"יהיה בסדר" נפוצים לא רק אצלנו, אלא שגם האמריקאים עושים לפעמים קיצורי דרך. תחושת החוסן של אמריקה וגם המגדלים, הסימבול של הקפיטליזם שהפגינו את עצמתו של הדולר, היו פגיעים הרבה יותר משחשבו כולם.

כותרת הספר, "102 דקות, הסיפור שטרם סופר על מאבק ההישרדות בתוך מגדלי התאומים", מסגירה כמה מהנחות הכותבים. אסון התאומים היה אחד האירועים המסוקרים והמדוברים בהיסטוריה התקשורתית ורוב הסיפורים והפרטים המופיעים בספר כבר הופיעו בעיתונות, בטלוויזיה ובאינטרנט. עבור מי שעקב מקרוב אחר האסון, רבים מהסיפורים והמחדלים ידועים כבר. כינויו של אסון התאומים בשם "מאבק השרדות" הוא ההנחה השניה של הסופרים, שמדגישים את גבורתם של אנשים רגילים שנלכדו בתוך המגדלים. ההנחה השלישית ואולי הצורמת ביותר של הכותבים, היא שבתנאים הקיימים לא היה ניתן לחלץ את האנשים מהקומות העליונות: העשן הסמיך לא אפשר נחיתה על הגג, הכבאים לא יכלו לשריפה שהמיסה את יסודות הבניין. לכן, מסכמים הכותבים, האנשים ששהו בקומות העליונות, שמעל לפגיעת המטוס, בעצם המתינו למותם, לא לכוחות החילוץ שמעולם לא הגיעו אליהם. המסקנה אליה חותרים הכותבים (בחסות נקודת המבט הרטרואקטיבית והמאוד נוחה) היא שבעצם, מראש, לא היה כל טעם בשילוח כבאים רבים כל כך אל מותם.

לאחר קריאת 300 עמודי הספר, יתכן שיש מידה מסוימת של צדק בדבריהם, אך נראה לי שהשערוריה והזעם היו גדולים הרבה יותר אם כוחות החילוץ לא היו מנסים אפילו להגיע אל האנשים שבקומות העליונות. נקודה מעצבנת נוספת שמשקפת עד כמה עמוק חלחל הקפיטליזם האמריקאי, היא שנדמה שהכותבים ממשיכים להיות מופתעים כל פעם מחדש ממסירותם של האנשים השקופים שעובדים גם הם במגדלים: עובדי נקיון ואחזקה, שומרים ואנשי אבטחה, שמשכורותיהם העלובות מודגשות כל פעם מחדש. הספר מציג גרסה מעודכנת של הסיפור האמריקאי: אנשים אלו, שעבור הכותבים היו צריכים להיות הראשונים שנוטשים את הבניין, דוקא מיהרו לעזור לאלו שמרוויחים פי כמה וכמה מהם. בזכות התושייה ו"חכמת הרחוב" של אנשי הצווארון הכחול נפרצו מעליות, נשברו קירות, ופונו יציאות החירום. חיבתם של האמריקאים לסוף טוב ומלודרמטי, למרות הטרגדיה הגדולה, באה לידי ביטוי בסיפור ההצלה החותם את "102 דקות", שבו פרמדיק שאיבד את רשיונו ועבודתו בשל התמכרות לאלכוהול, מחלץ שוטר שנקבר תחת הריסות הבניינים. באמריקה כמו באמריקה, המיתוסים צריכים להמשיך להתקיים גם כשכל הנסיבות משתנות מסביב. וכדאי מאוד שהם גם יהיו פוטוגנים, או לפחות סוחטי דמעות.

ג'ים דוויר וקווין פלין, "102 דקות, הסיפור שטרם סופר על מאבק ההישרדות בתוך מגדלי התאומים" (עברית)