סרט פורנו משנות ה-70' זכה לעוול משווע, יותר משני עשורים לאחר צאתו. לא פחות. קשה היה לדמיין שמשפט כמו האחרון ייכתב אי-פעם, לא? אבל המציאות הדוקומנטרית מסוגלת כנראה להכל. ניסיונם של פנטון ביילי ורנדי ברבאטו ב"בתוך גרון עמוק", לספר את סיפורו והשפעותיו של הפורנו הידוע בהיסטוריה, מזכיר את משחק הילדים בו אחד מצייר ציור, מותיר חלק ממנו מוסתר ונותן לאחר להמשיך לצייר מהקצוות של מה שצייר, וכך הלאה. כך, "בתוך גרון עמוק" קופץ מנושא לנושא, נוגע באופן מגושם בכל אספקט אפשרי. בסופו של דבר, בין הטלאים לא ניתן למצוא טיפת עבודה דוקומנטרית אמיתית לא בסיפור עשיית הסרט, לא בסיפוריו של כוכביו שמזכירים יותר חלטורה בערוץ E מאשר סרט רציני, לא בהשפעות הפוליטיות, התקופתיות והתרבותיות שלו ולא בשאלת הפורנוגרפיה בכלל. וזה לא שהוא לא מתיימר, כי יותר מכל הבליל המבולגן של תסריט ותחקיר מביכים, שהוא שופך על המסך האומלל - מציג הסרט הזה עודף יומרות.
לא ראיתי את סרטם ה"סנסציוני" של הצמד על "האם היטלר היה הומו", אך נראה שהיוצרים ביילי את ברבאטו מחפשים בעיקר את זה. כלומר, את הסנסציות. אם מייקל מור רודף באופן אובססיבי אחר גברים לבנים, עשירים ושמרנים, הרי שהם מחפשים את הסליז, הצהוב והרעשני, רק כדי להניח עליו את הטלפיים הדוקומנטריים המטונפים שלהם.
"גרון עמוק" ראוי לסרט תיעודי, אין ספק. הוא אחד המוצרים המרתקים ביותר בתרבות המערבית. סרט שהביא את הפורנו למסך הגדול ברחבי ארה"ב ההמומה של תחילת הסבנטיז, שהתריס מול ממשל ניקסון, ששינה את היחס למין אוראלי באופן חסר-תקדים, ואפילו העניק את שמו למקור בפרשת ווטרגייט, הפרשייה הפוליטית הגדולה ביותר של המאה ה-20 באמריקה. זהו כנראה סרט הפורנו היחיד, אגב, שרבים ביניהם אני טרחו לראות ולו בשביל אותו הזרע התרבותי שהוא שפך על העולם.
אך יותר מכל תמוהה ההחלטה להפיץ את "בתוך גרון עמוק" באופן מסחרי, לבתי הקולנוע בארץ, ועוד ברשת תיאטראות ישראל ועל ידי א.ד. מטלון, שלא מפיצה כמעט לעולם סרטים דוקומנטריים. אני לא בטוח שזהו סרט ששווה להקריב בשבילו אפילו שעה וחצי ב-yes דוקו, שלא לדבר על 35 שקלים ויציאה מהבית. אגב, בארה"ב הוא מוצג כעת על 12 מסכים, כשבשיאו הוא זכה ל-27 מסכים. כלומר, מעבר לשיקול של "הנה קצת פורנוגרפיה במסווה דוקומנטרי, שעשויה להביא לאולמות כמה מאוננים, כמה תרבותיים וכמה מאוננים תרבותיים", לא הייתה כאן יותר כנראה יותר מידי חשיבה מעמיקה.
להשתעמם 90 דקות בשביל מציצה
ואכן, ניתן למצוא כמה שניות של מציצת וינטג' בחלטורה התיעודית הזאת, שמחנטרשת כמה ראיונות הזויים ובליל של אמירות ועובדות מטופשות, שמתייחסות בין השאר על מקומו של הסרט בהשפעה על חופש הדיבור בארה"ב, או לנתון המקושקש שהוא הכניס עד היום כ-600 מיליון דולר סכום שהיה אולי הגיוני אם הם היו מקבלים דולר על כל פעם שמישהו השפיך. אבל האם בשביל אותה מציצה צריך להשתעמם 90 דקות? אם דייט גרוע לא שווה את זה, גם סרט קולנוע לא.
ברפרוף על כל הנושאים שהסרט המקושקש הזה נוגע בהם, ניתן מקסימום להפיק מעט הנאה נסתרת ממוזיקת הטראש הסבנטיזית שמלווה אותו, ומבוגרי הסרט שהפכו מחבורה זימתית, מוזרה ומשעשעת, לחבורה זקנה, מוזרה ומשעשעת עוד יותר. לינדה לאבלייס, הכוכבת הבולעת, לעומת זאת, יצאה במהלך השנים נגד פורנוגרפיה וטענה כי נוצלה לטובת עשיית הסרט וכי "בכל פעם שמישהו רואה את הסרט הזה, אני נאנסת שוב", הספיקה לחזור בינתיים לתעשיית הפורנו, לככב בסרטים ובצילומים של חובבי מבוגרות ומתה אומללה וענייה בתאונת דרכים לפני מספר שנים. כעת, אם לקחת את מה שהיא אמרה אי-שם בשנות השמונים, לא רק שהיא נאנסה שוב, אלא גם על-ידי שני נקרופילים דוקומנטריים. חראם.