הכל דבש?

כשפאף דאדי חגג בזמנו כמפיק ההיפ-הופ המצליח בעולם, האשימו אותו שהוא לא עושה דבר מקורי, שהטריק היחידי שלו היה לקחת שירים קיימים, להלביש עליהם קצת ביטים אופנתיים, לזרוק קצת ראפ, והנה - מיחזר, התעשר ובעצם לא חידש כלום. יתרה מזאת – טענו שגם בחירות הסימפולים שלו היו בנאליות וצ'יזיות, והלכו על קו בטוח של להיטי אייטיז פופיים ולבנים, כמו "Let's Dance" של דיוויד בואי ו-"Every Breath You Take" של פוליס. הביקורות וחובבי הראפ בארץ שנאו את פאפי, ואהבו לשנוא אותו.

כשד"ר דרה ביסס שירים שלמים על שירים שהיו קיימים עוד לפניו, אף אחד לא שנא אותו. כולם קראו לו גאון. טוב, הוא באמת גאון של סאונד עם חוש שישי לעיבודים ולאופנות מוזיקליות, אבל הוא גם ידע לבחור בסימפולים לא צפויים, ולמשל היה האחראי המרכזי להעלאתו על נס של ג'ורג' קלינטון כאחד המוזיקאים החשובים אי פעם בעיניהם של ילדי שנות התשעים ואילך. את המקורות לשיריו מכירים הרבה פחות אנשים, כך שכל שיר נשמע לכולם חדש, גם כשדרה לקח שיר קיים ורק הלביש עליו ביט וזרק עליו ראפ, אתם יודעים, ממש כמו פאפי שכולם שונאים. אבל מי בכלל ידע ש"Ain't Nothing But a G Thang" מסומפל בטירוף משיר של ליאון הייווד?

קניה ווסט הוא בלי צל של ספק מפיק ההיפ הופ החם בעולם בשנתיים האחרונות. ברזומה שלו להיטים היסטריים לג'יי-זי, לודקריס, טוויסטה, אלישה קיז, טאליב קוולי ואחרים. אלבומו הראשון והפרטי, "The College Dropout", בו נחשף מסיבית גם כראפר, היה מוצלח מאוד, הציג אותו כיוצר בוגר וראפר עם תוכן ועומק, והביא בו למיצוי את הטריק המרכזי של ווסט: הרכבת ביטים וראפ על סימפולי שירים במהירות כפולה, כשלהבדיל מהמקובל, הוא לא לקח רק חתיכה אינסטרומנטלית מהמקור. השירה המסומפלת רצה במקביל לראפ החדש שעליה, כששניהם מנהלים סוג של דיאלוג.

"Late Registration", אלבומו השני והטרי כסולן, יוצא רק שנה אחרי קודמו. ווסט לא הגיע לאן שהגיע בזכות הלוק או הכריזמה הבימתית שלו. הוא עשה זאת קודם בזכות כישוריו כמפיק ואדם של מאחורי הקלעים. כאושיה שכזו, מי כמוהו מבין שעל אותו טריק אי אפשר לחזור שנית. ווסט היה חייב לחדש את עצמו. אז קודם כל, שירה במהירות כפולה לא תמצאו באלבומו החדש (להוציא את הרצועה האחרונה בו). מה שכן, כל אחד ואחד משירי התקליט הזה בנויים על גבי שיר ישן וקיים של מישהו אחר.

בואו נבהיר את העניין הזה אחת ולתמיד: כך התחילו ההיפ הופ והראפ, וזו מהותם המקורית. שירה על גבי גרסה אינסטרומנטלית של שיר קיים. לא יעזור בית דין (ובתי הדין, על שלל תביעות משפטיות, ניסו לעזור). את להיט הראפ הראשון בהיסטוריה, "ראפרז דילייט", שרו השוגרהיל גנג על "גוד טיימז", להיט הדיסקו של שיק, שכבר היה חתיכת שלאגר לפניהם. כל מי שחושב שסימפולים מוכרים פלוס ראפ הם עניין ציני ועסקי בלבד, פשוט לא בקיא בסיפור של ההיפ הופ. וזה שלא הכרתם את השירים עליהם בנה ד"ר דרה קריירה, לא אומר שהוא לא עשה את זה. במילים פשוטות, אין לגיטימי מכך בתחומי הז'אנר.

אבל גם לאוהב סימפולים שכמוני יש גבולות מסוימים. לזכותו של ווסט, אין ספק שטעמו בדגימות הוא מהמשובחים. ב-"Touch The Sky" הוא משתמש ב-"Move On Up" של קרטיס מייפילד זצ"ל. ב"My Way Home" הוא דוגם את "Home Is Where The Hatred Is" היפהפה של גיל סקוט הרון. הוא משתמש ב"רוזי" הקסום של ביל ווית'רס, ב"גולד דיגר" של ריי צ'ארלס המנוח ובאחרים. אבל די מהר מתקבלת התחושה שהוא רק לוקח צ'אנק שלם ועסיסי מהשיר, מניח לזמר המקורי לעשות את שלו, ותוך כדי נותן אינטרפרטציות עדכניות של ראפ וביטים. ואז אפילו אחד כמוני תוהה, זה לא טיפה מוגזם? יותר מיצירה חדשה של ווסט, אני מקבל פה לפעמים הרגשה של די.ג'יי סט, כי המקור פשוט מונח שם, מטופל במינימליסטיות בלבד. זה קצת מזכיר לי את אלבום ה-די.ג'יי קיקס בעריכתו של ארלנד אויה (מקינגס אוף קונוויניינס) בו הוא מיקסס שירים שהוא אוהב, ושר עליהם בקולו פזמונים של הסמיתס, שוקינג בלו ואחרים. שם לפחות ברור שמדובר בדי-ג'יי סט.

גם אין לי בעיה עם שחיטת פרות קדושות, להיפך. אבל כשווסט מסמפל ב"אדיקשן" החדש את "My Funny Valentine" בביצוע אטה ג'יימס, כבר באמת הייתי מעדיף שהוא יסמפל איזה להיט אייטיז של קג'גוגו.

ועכשיו לצד החיובי של האיש. כבר באביב שחלף הוא רשם לעצמו נקודות זכות כמפיק המוזיקלי של "Be", אלבומו האחרון והמצוין של הראפר קומון. ווסט טווה שם את הביטים בעדינות ובצניעות, ויצר את אחד מאלבומי הראפ של השנה. אם נשים רגע בצד את עבודתו כמסמפל בתקליטו החדש, הרי שווסט ממשיך להשתפר כראפר. הוא מתמקצע כאחד מתלמידיהם הרוחניים של הפארסייד ודה לה סול, כלומר כראפר עם אמירות אינטילגנטיות ורציניות, אך מלאות הומור עצמי, שנהגות בדרך שמשלבת כוח עם שעשוע.

כשהוא לא מדבר על חייו החדשים ככוכב, ווסט הוא אולי פיגורת הראפ היחידה שנמצאת במיינסטרים, ומשתמשת במיקרופון שלה על מנת לייצר מחאה חברתית, ולשם שינוי, לא מהזן השטחי והקלישאתי. ב"רוזס" הוא שר על סבתו שגוססת בבית חולים אל מול רופאים שמסרבים לטפל בה: "אתם יודעים שהתרופה הכי טובה הולכת לאנשים שמשלמים/ אם למג'יק ג'ונסון יש תרופה לאיידס/ וכל המדרפקרז העניים מתו/ אתה רוצה להגיד לי שאם סבתא שלי הייתה באן.בי.איי/ היא כבר הייתה עכשיו אוקיי?" .

ב"קראק מיוזיק" עם דה גיים הוא מתאר את ג'ורג' בוש כדילר האכזרי מכולם, שמרעיל את בארות שחורי ארה"ב, ואת הראפ כסם הנגד שלהם אל מול אמריקה העשירה והלבנה. רק לפני שבוע וקצת ווסט גם פתח פה בפומבי על בוש וההתעלמות המבישה שלו מנפגעי ההוריקן קטרינה. דווקא הוא, האנטי גיבור מתקליטו הקודם והאישי, שהיה פועל יוצא של תאונת הדרכים המזעזעת, הכמעט סופנית, שעבר, דווקא לו יש ביצים.

ווסט הוא לבטח לא "מפיק גאון", כמו שכבר שמעתי לא מעט אנשים טוענים, אלא אם כן גם פי דידי הוא גאון, והטריקים החדשים שלו לא עובדים באותה יעילות של הפקותיו הקודמות. אבל אם נתעלם רגע מהכל, יש בתקליטו החדש כמות מכובדת של שירי ראפ-סול שעושים נעים בלב, מלודיות מפנקות וראפ חכם. זה תקליט יפה. האם זה בזכותו או בזכות אליליו אותם סימפל, תחליטו בעצמכם.

קניה ווסט, "Kanye West – Late Registration" (הליקון, Roc-A-Fella)