נפתחה הגרלת הגרינקארד

מכל הג'אנק שיש היום בטלוויזיה, דווקא ריאליטי שידוכים? מכל הבנות בעולם, איך חשבו להביא לשם את המפקדת נטלי? מכל הפינות החשוכות בארץ, מאיפה גירדו את לאה ואחשלה? "מכל הבנות בעולם", שעוקבת אחר ניסיונו של הרווק האמריקאי, הטחון והמבוקש ארי גולדמן למצוא לו אהבה כשרה בארץ מבין 17 מועמדות, מעוררת שאלות רבות, כשהמרכזית בהן היא כמובן "למה". וזה לא שהתוכניות עשויה גרוע, להפך. זה רק הקונספט שעושה לי רע. כשגברים מסוקסים התחרו בזמנו על לבה של שרון איילון הפוסטמה זה היה טבעי ומובן, אבל לקחת קבוצת בנות ולתת להן להתכתש על לבו של גבר, זה כבר גובל בפתטיות. נשים יוצאות קטנות ככה. מה זה קטנות, פיציות, ואני כבר רואה איך הן ישלפו ציפורניים וימשכו אחת לשניה בשיער בעוד מיסטר גולדמן יושב רגל על רגל במלון, מלטף את כרסו הצ'אבית ותוקע גרעפסים מארוחות הרום סרוויס כשהוא שמח וטוב לב.

הפאק העיקרי ברעיון הוא, שמדובר פחות או יותר בבחירה ידועה מראש - בעיה שנפוצה, אגב, בלא מעט תוכניות ריאליטי. אם נחזור להשוואה ההיא, במקרה של שרון די היה להעיף מבט אחד מראש ביואב שוורד (מי?) כדי לדעת שהפור נפל. אותו יואבי הוא עציצון מזמזון וחטוב שכל אחת תשמח להביא הביתה, ומה זה משנה אם בגלריית המתחרים נמצאו עשירים, אינטיליגנטים או מורכבים רגשית ממנו. בסופו של דבר, אלו רק השחלות שלה שתקתקו את הבחירה הסופית (ובחרו היטב, אין מה לומר). קשה להאמין שהסיפור עם גולדמן יהיה שונה. הרי אנחנו כבני אנוש נוטים לבחור בני זוג שהם: אל"ף - מושכים חיצונית ככל האפשר, בי"ת, בעלי גנים דומים לשלנו. סליחה על הפלאשבק לשיעורי ביולוגיה, כן.

אם נתעלם לרגע מזה שברור למה אני עדיין לבד, הרי כל הכונפות-למחצה שמשתתפות בתוכנית, כולל אלו שחיצונית שונות ממנו בתכלית, דינן לפח. בהמשך הוא יסנן את אלו שאינן דוברות אנגלית רהוטה, את האהבלות הרציניות או אלו שיהדותן מוטלת בספק, עד שלבסוף יישאר עם נערת חלומותיו: הבלונדה הכוסית מקנדה (מרי משהו? אה, למי אכפת), שהיא גם מאגר גנטי משובח, גם קישוט ייצוגי לשולחן הסדר ואפשר אפילו לדבר איתה בין בעילות מצווה. זה כבר סגור. אולי שרון יכולה כנקבה, לפחות תיאורטית, ליפול למלכודת "האופי" ואשכרה לתת נקודות לזוטות כמו קסם אישי או יכולת להצחיק, אבל גולדמן הוא זכר, והם לא מתעסקים בחרא מהסוג הזה אם הם לא חייבים. בהנחה שכל המועמדות הן בשר איכותי פלוס-מינוס, וכולן נרצעות לרגליו ומסוגלות לאיית "קח אותי גולדמן" בריר הנוטף מפיהן, הוא הולך כבר מעכשיו על העטיפות הכי נוצצות בסטוק. בחייאת ארי, לוק מי אין די איי ותגיד לי שלא ככה.

והבנות, הו, רק לראות אותן בוהות בו בהערצה עושה לי לדחוף אצבע לגרון ולהקיא. גולדמן הוא כל מי שאמא שלך מלמדת אותך לרוץ ולהשיג. אמריקאי, עשיר ונאה, והן נושאות עיניהן למודל הזה כאילו מדובר בבן הפאקינג מאומץ של אלוהים, ולא בג'ואיש חננה משודרג שעדיין ניכרות בו עקבות עברו כילד כאפות שמנמן. כמחכות בציפייה לטפיחה על הראש וחופן בונזו הן יוצאות מגדרן כדי לרצות אותו, מצחקקות בטפשות על כל גילוי חיבה פעוט ובד בבד מנסות נונסטופ להוציא מעצמן איזו פאם-פטאל שלא קיימת, עדיין משוכנעות שהן יכולות להוביל אותו באף עם מניפולציות ציצי וחיוכי קרסט. אתם מבינים, הילדות הללו עוד חיות באשליה שהשליטה בידיים שלהן. זה די עצוב. וכשאני רואה אותן חושפות שיני סוס למצלמה, עם בייביליס בשיער וכוס שמפניה ביד, ליידיז סוג ח' מהצ'כונה עם שלוש יחידות אנגלית שמפנטזות על טבעת בעשרים אלף דולר, אני מאחלת להן בלב לגמור עם איזה קיבוצניק שדוף וגרבצן, כזה עם סנדלי טבע ורגליים שעירות במיוחד. ככה בפרינציפ. אולי הוא לא מציאה כמו ארי, אבל יהיה הרבה יותר קל לדרוש ממנו להתמסר אליהן בהערצה, וזה גם יחסוך להן לשבור עליו את השיניים באינגלזית, איף יו אנדרסטנד מה אני אומרת.