סינגולדה

המיתוג של שי נובלמן כסוג של מוזיקה אלטרנטיזית לחובבי "הקצה" הוא טעות היסטורית מגוחכת – מבחינה מוזיקלית נובלמן הוא פיגורת פופ לכל דבר, גם אם הוא מסתובב ב"פטיפון". הסינגל החדש הוא באופן מרשים עוד יותר סיקסטיז מקודמו, עם ליריקה פשטנית וסופר-קליטה מז'אנר "הוא אוהב אותה והיא לא".

כמלחין הוא עושה עבודה מתוחכמת הרבה יותר, כשהוא מצליח ליצור מהלכים מלודיים מורכבים אבל לשמור על לחן שיתנגן לכם בראש גם אחרי מקלחת. ההגשה מלאת הכח – בשירה, בגיטרות, בתיפוף של איסר טננבאום – נשמעת כמו קאבר של האנימלז ל-Ronettes. אם הוא היה שר בעברית, ועם היח"צנות הנכונה, הוא היה יכול לדפוק קופה על רינגטונים.

הקנקן של המSיח נראה טוב: הפקה מכובדת, אורח שעבר את גיל הנעורים, עטיפה מסקרנת ואיזה קונספט מופרך שקשור לקבלה, גאווה עברית, מלחמה ברשע ושלל מונחים הזרוקים זה לצד זה בערבוביה. בתוך הקנקן, כמו באגדות, מחכה אכזבה מוזיקלית. על ביט משויף אך לא יוצא דופן, המSיח מביא ראפ שעושה כל עבירת פלואו אפשרית. החרוזים (כשכבר יש) מפוזרים באופן לא ברור ולא אחיד, בשורות צפופות הוא פתאום שר מהר, ועל שמירה על משקל כבר אין מה לדבר. מילא אם היה מגבה את זה בטקסט, אבל הקססה של דאווין על יכולותיו כלוחם, דברי חיזור וניימדרופינג להיסטוריה היהודית – שמגיעה לשיא בשורה "מנורה עם שבעה קנים, כל הבנות רוקדות עם הבנים" – מעידה אולי על רצף אסוציאציות בריא אבל לא על כשרון לראפ.

בזמן שהמSיח מנסה ללא הצלחה לקחת את ההיפ הופ הציוני קדימה, סידי מצליח להראות איפה הז'אנר היה לפני שלוש שנים. הסינגל הראשון של הראפר, מתוך אלבום שיצא בקרוב, מסתובב סביב איזה חזק ישראל וכמה אנחנו צריכים להישאר מאוחדים עכשיו עם כל האינתיפאדה השניה, או השלישית, או מה שרץ עכשיו. אמנם לסידי יש יכולות מיקרופון סבירות וכתיבה לא רעה, אבל הוא היה יכול לעבוד על משהו יותר פוסט התנתקותי מזה. גם הביט, שמסמפל את "יעקב התמים" של אביהו מדינה (על קורות החיזורים של אבינו), מקומו בארכיון. מאדי סומירן ומג'יק, שעשו ביטים עוד בימי "ישראלים עצבניים", אפשר לצפות ליותר מטיוטה אובר-דרמטית לשיר של פאפי.

חמסה, מאחוריכן. או לפניכן, או איפה שזה יוצא. למי שלא שם לב, הגירל בנד הישראלי האולטימטיבי (טוב, חוץ משוקולד מנטה מסטיק) החליט זה מכבר להוציא את ההרמוניות המתקתקות – והחיוכים התואמים – מהבוידעם. הבנות שעשו קריירה מפסטיגלים, מינוס ורדה (בינינו, אותה הכי אהבתי), חוזרות לדבר שהן יודעות לעשות הכי טוב, וזה להלך בנימוס ובנועם בקונצנזוס הישראלי.

דוד ד'אור כתב להן שיר נעים, בוגר ומפוכח על מצב הקריירה שלהן, שיישב פיקס על ריקודי עם. אמנם אין פה בשורה למוזיקה הישראלית, אבל זה מחמם את הלב למצוא במצעדים בנות שקוראים להן איריס, רותי, חני ופנינה.

ההומסיקס, להקה צעירה לפני EP ראשון, פוזלת חזק לאי הבריטי. "מישל", על שם השחקנית הידועה, הוא התקפת סינתפופ, שגדלה בשנות השמונים על ניו ווייב והתחנכה בתשעים על בריט-רוק. הפתיחה והפזמונים עוברים באווירה מתקתקה והרמונית שנשמעת כמו פאלפ עם סינתים במקום גיטרות, אבל השיניים יוצאות כשמגיע הבית. שם הכל נהיה קודר יותר, הסולן נשמע יותר כמו פול בנקס מאינטרפול (כלומר כמו איאן קרטיס מג'וי דיוויז'ן), הגיטרות שמאחוריו מלאות במתח, עד להתפרקות בפזמון, וחוזר חלילה. אני במקומם הייתי מדלג על החייכנות של הפזמונים ונשאר בבית. כמו בגין. זה גם היה באייטיז.