בוטיק התחת

התוכנית המביכה ביותר של השנה, אולי בעשור האחרון, אפשר גם מאז שידורי הטלוויזיה הראשונים בערוץ הראשון, היא טקס אנשי השנה 2005. כיצד זה שככל שהטלוויזיה הישראלית מקבלת יותר ניסיון וותק, כך היא הופכת למביכה יותר? מאז הליצנית שאימא שלי הביאה לכיתה לרגל יום הולדתי ה-15, לא זכור לי אירוע כל כך מביך, מכווץ, מבזה ואנכרוניסטי.

אתם שם בקשת, שאחראים על "ארץ נהדרת", נדמה היה שיש לכם טעם טוב וחוש לסאטירה מפותח, לפחות במסגרת המגבילה של ערוץ 2. הקרדיט הזה נגמר, כשנתתם לשי ודרור לעלות עם מערכון מלא העלבות באמתלה של הענקת פרס עבור שערוריית השנה. זה מה שיש לכם להציע? בדיחות על הפטמות של הבן של לימור לבנת, לגחך על אירוע האלימות של טוביה צפיר או על התחתונים של סדאם חוסיין? זה לא הוגן, זו בטח לא סאטירה וזה ממש לא מצחיק. זה משפיל.

הלוואי שהמבוכה היתה נגמרת בזה. פרס הקאמבק (מהכלא!) שקיבל עזאם עזאם, בואו לא ניתמם, נועד לשעשע את הצופים הרבה יותר מלהעניק לו כבוד. הוא שחקן יוצא מן הכלל, מטשטש את ההשפלה, מחייך ומודה, שלוש פעמים, כמו שמצפים ממנו. הענקת הפרס עושה צחוק מהאיש, עם קריצה לבדיחה מ"ארץ נהדרת". ההבדל המהותי בין החיקוי של מריאנו לבין הענקת הפרס לעזאם האורגינלי טמון במעמד ובסוג הפרס. חייך ליצן, קיבלת את פרס המוקיון של המדינה, כולנו נהנים לצחוק מהמבטא הדרוזי שלך, מההתלהבות הנאיבית ומהתשוקה שלך להודות בלי סוף בעברית עילגת. מצחיק לא? לא, זו סתם גזענות.

או קחו למשל את מערכון פינוי המתנחלים מביתם, שנערך כמו סצנה קולנועית. זה צריך להיות מוקפד כמו אפיית סופלה, אחרת זה צונח. המערכון לא רק צנח בתנור, אלא גם התיז לכל עבר. אין פלא שלקראת סיום התוכנית, השתמשו בכיתוביות רצות כדי להבהיר שזאת היתה סטירה ללא כוונות זדון. אף אחד לא ראה את המערכון לפני שהוא עלה לשידור? כתוביות ההתנצלות הן רק כיסוי תחת שלא מכסה עוד בדיחת קרש לא מצחיקה, שמשאירה אחריה טעם לוואי חריף של מבוכה וזלזול.

יכול להיות שהיו שם גם כמה דברים נחמדים, מרוב מבוכה, קשה היה לי לשים אליהם לב. בכל זאת, דבר אחד היה משעשע, כששייקה לוי, דוד השנה, הציג את התיאטרון הישראלי כבועט במוסכמות והציע לעשות מחזמר על פואד. הבעיה היא שלא רק התיאטרון - עם הראל סקעת שר גבי שושן במחזמר הזוי על רבין - הוא שמאבד כל פרופורציה, זו במיוחד הטלוויזיה הישראלית, שנראה שיצאה מכלל איזון.

הקהל באולם צפוף חיילים, אנשי השנה לובשי מדים ולסיום, שיר מולדת מאת להקת פיקוד התנתקות. השנים נוקפות ואנחנו צועדים לאחור. אין תרבות, שום דבר חדש לא קורה, ואנחנו הולכים לאחור ומתרפקים על העבר. חוזרים לימי הערצת הצבא, אשת השנה במוזיקה היא כוכבת האירוויזיון, להקות צבאיות מופיעות כשכבר חשבתי שהתפוגגו מזמן, זוג צרפתים, שבחר בישראל למרות שהצליחו בניכר, מוצג לחיזוק העלייה ותחושת הצדק המקומית, שייקה לוי ושי ודרור מפזרים הומור הומופובי לכל עבר, ולקינוח, אמנון דנקנר, נואם ואומר שלמרות ההתנתקות הצלחנו להישאר מאוחדים.

אם מה שראינו אמש בטקס אנשי השנה הוא שיקוף של המציאות הישראלית, אז ברוכים הבאים (או ברוכים הנמצאים) לעולם השלישי. טקס הפרסים על דלילותו וטעמו הפגום הוא עוד נורת אזהרה, שמבחינה תרבותית אנחנו שוקעים מטה. זה כבר לא עניין של רדידות ושעמום, אמש נכנסו למסך גם עלבון וחוסר רגישות. יש עוד סיכוי להינצל? אני כבר לא יודע.