קשישליק

לפני שצפיתי בספיישל "פרסי גיל הזהב" של התכנית לימוזינה עם גיל ריבה, הצצתי בטקס חלוקת פרסי אנשי השנה של קשת, הטקס שהיווה, על דרך השלילה, את ההשראה לתוכניתו של ריבה. תחושת הייאוש מהחשיבות העצמית המטורפת והשיממון התרבותי שהציגה הזכיינית של השנה הובילה אותי לתחושת תסכול גואה. מי יוכל לשקם את התרבות הטלוויזיונית לאחר שזו נרמסה בגסות, בכסות פטריוטית? איך מדברים אל עם שצופה באחוזים גבוהים בטלוויזיה שכזו, שמאכילה אותו בשיממון סוחט דמעות, ברגישות ובנחישות?

כמובן, צפייה בשידורי קשת מביאה אותי אל סף דרמטיות מופרזת; דקות ספורות לאחר תום הטקס בערוץ 2, הזכיר לי גיל ריבה כי עוד קיימים מספר יוצרים מוכשרים על גבי מסך הטלוויזיה שלנו, שמוכנים להיכנס באמ-אמא של הקונפורמיזם המטמטם של טלוויזיית הזרם המרכזי בארץ. ריבה, שמשתעשע לאחרונה בכיוונים שונים להופעותיו ב"לימוזינה", סיפק מספר אכזבות בתוצאות שהניב, אך במקביל גם סיפק וממשיך לספק רגעי מסך יקרים מפז. בספיישל "גיל הזהב" הוכיח שוב גיל ריבה שכוחו בעידונו.

הבדיחות שהיו שזורות לרוב לאורך התכנית היו ברובן בסיסיות וחסרות מעוף, מעין הומור עבש אשר הלם להפליא את הקהל הכי פחות פוטוגני שניתן היה לאסוף, קהל בית האבות "משענים" שבחולון. אולם גיל ריבה הוכיח כי לא צריך להיות כותב בדיחות כישרוני על-מנת להיות סטיריקן מבריק. את התוכן הבוטה (ולא פעם רדוד) של תכניתו, עטף ריבה באריזה מתוחכמת ושנונה, שמספקת אמירה נוקבת.

בתכנית העניק ריבה פרסים לאנשים הפחות מוצלחים של השנה, בקטגוריות מעליבות ומטופשות, כמו "מאסר השנה" (חנן גולדבלט, כמובן. בחירה בנאלית אך מתבקשת), "בעל השנה" (עופר גלזר, על כך שביצע תרגיל נוסח משפחת שרון, והציל את אשתו מביקורת חברתית על אופן ניהולה את הבנק שלה) ו"הסבא של השנה" (אריק שרון, על זה שהוא מותק). ההפקה, כולל שיר הסיום ("לפעמים גם זקנים מתגרשים"), הייתה ברמת הופעה במתנ"ס, וכך הבליטה את טמטומו של הטקס הפיקטיבי שערך גיל ריבה. ריבה אפילו לא התבייש להשתמש בסבתא שלו על-מנת להבליט את חוסר החשיבות הלאומית של תוכניתו. האורחים (ביניהם יפה ירקוני, עדנה לב והופעת בזק של אריאל זילבר, הוא "נג' השנה") והעריכה, כולם הצביעו על-כך שאין בטקס הזה דבר שהוא בעל משקל או משמעות. אולם במקביל הדגיש ריבה את העובדה שהפקה נוצצת ופרומואים פומפוזיים הם הכלים היחידים שנחוצים לצורך הושבתנו אל מול המסך בזמן הפריים טיים. לו גיל ריבה היה עוטף גם הוא את תוכניתו במקצוענות הוליוודית, והיה מפגין רצינות תהומית ואולי אף קורטוב של צדקנות, הייתה תכניתו מתקבלת כ"הפקה לאומית", למרות שתוכנה היה מטופש באותה המידה.

בארץ לא אוהבים אנשים שמפוצצים את התדמית המנופחת של הישראלי הציוני. דוגמה טובה לכך היא להקת "פינג-פונג", שייצגה את ישראל בארוויזיון, עם שיר לא יותר גרוע משירים רבים שנשלחו מארצנו בגאווה. אולם ניכר היה בחפיפניקיות המטופשת של צ'יקי ארד וגיא אסיף שהם לא באמת התכוונו לייצג אותנו בכבוד. התגובות שנשמעו אז לרביעייה הפוחחת היו האירוע התרבותי העלוב ביותר שזכור לי בארצנו. כך גם גיל ריבה הפך ל"מי שמוציא את כל הכיף", מי שבכוח מסובב אל מול פנינו את המראה, למרות שאנו זועקים שאם נביט בדמותנו נהפוך לאבן.

גיל ריבה כבר הגיע פחות או יותר לשלב בו הוא מהווה סוג של איום על הממסד הטלוויזיוני, ולכן צפוי שבקרוב, על-מנת להוציא את העוקץ מדמותו, הוא יגויס למסע פרסום של במבה מצופה בשוקולד במקביל לתוכנית סולו בפריים טיים ערוץ 2. נותר יש רק לקוות כי לפני שזה יקרה יספיק ריבה להפיק עוד תוכניות בועטות וחתרניות רבות.