המילה הראשונה בתרגום החדש לספרו של אנטוניו טאבוקי, "מיום ליום נעשה מאוחר", וזו אשר חוזרת בספר יותר מכל מילה אחרת, היא "יקירתי". למרות זאת, ולמרות העובדה שהספר מורכב משבעה-עשר מכתבים שניתן להגדירם כמכתבי אהבה (ועוד מכתב נוסף), עובר הקורא דרך חתחתים ארוכה עד שהוא מבין כי הנושא המרכזי של הספר הוא אכן האהבה. למעשה, אפילו בנקודה זו עדיין לא ניתן להשתכנע כי טאבוקי עצמו באמת רואה באהבה את הציר סביבו נע הספר. טאבוקי מקפיד להיות מסתורי וחסר בהירות, וכל ניסיון לאחוז באמירה חד משמעית וברורה הוא מאבק של ממש בכתוב, אך ייתכן שמי שיצלח את המכשולים הרבים שמערים טאבוקי בדרך ירוויח פרס אינטלקטואלי אשר יצדיק הן את הזיעה והן את הנקודות החלשות המרובות שיש בספר.
המכתבים שמרכיבים את הספר, מלבד האחרון, ממוענים תמיד מגבר לאהובתו העלומה, שנבצר מהכותב להיפגש עמה. אף פרט קונקרטי, כמו הזמן, המקום או זהות האהובה, אינו מוסגר, ואף לא ניתן לדעת האם מדובר בגבר אחד הכותב את המכתבים או בשבעה עשר. טאבוקי לוקח את טכניקת הרשומון צעד אחד נוסף: מעבר לריבוי נקודות המבט (אם אכן מדובר בריבוי), כלל לא ברור האם המאורע אותו הן סוקרות הוא אותו מאורע. המציאות הבלתי נגישה והתחושה החזקה של תמיהה ובלבול הן תוצריהן של מהלך מחושב היטב של טאבוקי. נאמן לשיטה פוסט-מודרנית זו, הוא עושה כל מאמץ על מנת להקשות על הקורא להבין במה עוסקים המכתבים. למראית עין, המכתבים לא עוסקים באהבה אלא בקיום ובהוויה האנושיים, ובעיקר בחוסר המשמעות ובחוסר התכלית של אלו. טאבוקי מערער את מעמדו שלעולם המציאות וטוען ש"החיים... חושפים [לעיתים רחוקות] את הגיונם, בעוד שמהלכם האמיתי מתרחש במעמקים" (עמ' 23) וש"מה שמתקבל על הדעת מבוסס על זיוף" (עמ' 40). כלומר, הוא מצהיר כי מה שקורה על פני השטח, במציאות ובמכתבים, אינו העיקר. יש לחפור ו"לחזור לבראשית" על מנת להגיע לאמת, וגם אז לא נוכל לקבלה אלא רק גרסה מעוותת ומזויפת שלה.
המדומיין הוא הממשי, ולכן ניתן לתאר "זיכרון בלתי נשכח ומאד ברור [של מסע אמיתי שלא נערך]...כה מפורט, כפי שיכולים להיות רק דברים שחווים באמת בדמיון" (עמ' 134). הזיכרון, או הדמיון של הזיכרון, תופס גוף וצורה אשר ניתן לאחוז בהם, ואין זה משנה מהם העבר, ההווה או העתיד האמיתיים; רק הכרתו ותפיסתו של האדם משנות. בשלב זה נדמה שטאבוקי חוזר על אידיאולוגיה ומתודה ידועות ושחוקות, אשר האימפוטנציה שלהן ידועה אף היא ומבוקרת תדיר, וכי הוא עומד ליפול לתהום הפוסט-מודרנית הריקה של חוסר משמעות ודה-קונסטרוקציה. אבל טאבוקי מסרב להחזיק באידיאולוגיה אחת בלבד, והוא מלהטט בין רעיונות ומדלג מתיאוריה לתיאוריה באופן מרשים.
בחזרה למציאות
במקביל לאותה הצגה מייאשת וחסרת אונים של הדברים, מתחיל טאבוקי בתיאור מיומן ומשובח של האלמנטים הארציים והמציאותיים ביותר של ההוויה. הדיוק והחדות של תיאוריו נותנים להם בסיס ממשי ואותנטי לחלוטין. די בתיאור של ארוחת בוקר או אף בעצם אזכורה של מחלת הסרטן של אחת הדמויות החשובות באחד המכתבים, כדי להחזיר את הקורא היישר לתוך המציאות, חסרת רחמים אך מוכחת ואמינה. בעולם פיסי כזה "הנשמה שוכנת בדם...בכדורית אחת המעורבבת עם מיליארדים כדוריות אחרות" (עמ' 85). כלומר, במציאות כזו, של דם ושל אלימות, נמצא אותו "מהלך אמיתי", אותו בסיס נכון להוויה האנושית, אשר עומד מעל לכל הטלת ספק ומעל לכל הרס של משמעות. אף אם מדובר בפרט קטן בין אינסוף האטומים המרכיבים את אותה מציאות - הוא קיים.
באותו הזמן בו הוא יוצר עולם שמהותו בהיותו חסר פשר ולא מובן עבור הקורא, טאבוקי גם בונה עבורו את הבמה עליה תעמוד המשמעות החדשה: במהלכו של אקט מיני (שדווקא התיאור שלו פגום ורשלני) מגיעה אהובתו הנסתרת של אחד מהכותבים (או של הכותב היחיד) ל"'petit rien' [שלה], שהוא תחליף למוחלט" (עמ' 186): זהו המקום הפנימי שבו נמצאת אותה כדורית דם חידתית, אשר מעניקה פשר לכאוס, בו ההרס נכנע לבנייה. שם הטיעונים הפוסט-מודרניים מאבדים את הרלוונטיות שלהם אל מול חיות האהבה האנושית, הקטנטנה אך הבלתי נמנעת. כאמור, מי שמצפה לתשובה חד משמעית יתאכזב. טאבוקי נמנע מלהכריע בין שני הצירים האפשריים. שניהם מוצעים לקורא, ועליו מוטלת הבחירה בין עולם חסר תכלית ומשמעות לבין האהבה כמספקת תוכן והסבר.
אלמלא הנטייה המרגיזה של טאבוקי לציין כמעט מדי משפט סופר, אמן, מוזיקאי או פילוסוף שהוא מכיר והקורא לא, ואלמלא ההתאהבות שלו בדימויו, בעיקר באלו של הנהר הזורם ושל הדם הגועש, הייתי אומר שזהו ספר טוב מאד. אלא שפגמים עקביים אלו הם כה מטרידים, עד שבכוחם להוריד את ציונו של הספר ל"טוב" בלבד. ועדיין חבל להחמיצו, אם יודעים להוציא את התבן (הרב) מהמוץ (הרב גם הוא).
אנטוניו טאבוקי, "מיום ליום נעשה מאוחר" (זמורה ביתן)