בתל אביב של 95' הרעיון הזה היה מעלה חלחלה, והנה, מאור כהן, הרוקר המתבגר, החליט למצב את עצמו בתור דין מרטין התל אביבי, והקליט את "פרחי הרע" של שארל בודלר, אלבום המוקדש למיטב עבודתו של המשורר הפריזאי החשוב.
כהן, שזוהה בתודעה בתור הרוקר הקו?ל עם הדיבור הסטלני שמשחק בהפקות חבריו למתחם שינקין, אמנם הקליט אלבומי פרוייקט כמו "הזבובים", "צמד ריאות" ו"הבליינים", ושיחק בין היתר בסרט הקאלט "משהו טוטלי", אך למרות כל הרזומה, הוא התקבע בזכרון בתור הרוקר שדופק בירות וטינקרבל בפרילנד.
דווקא השנה החולפת הוכיחה את רב גוניותו, כשמעבר להכרה הלאומית (בעיקר של ילדות בנות 12) עם תפקיד הבמאי ב"טלנובלה בע"מ", הוא פיתח אובססיה לז'אנר הסווינג, שנהפכה לסדרת הופעות שעוררה עניין מסוים. ובהקשר הזה, מה שאי אפשר לקחת מכהן זה את היותו אחד מהפרפומרים הטובים בעיר. מאז שהיה תיכוניסט המתעלל בשירי אריק אינשטיין ועד לפאזה הנוכחית שלו, מאור כהן תמיד בא לספק שואו, ובדרך כלל הוא לא אכזב.
דווקא כעת, כשהוא נהנה מפריחה חשיפתית, ההחלטה להוציא אלבום שמבוסס על שירי בודלר נראית תמוהה משהו. בכל זאת, מאור כהן? כשמסתכלים על כהן כמכלול, אי אפשר שלא לפרגן על היוזמה והאומץ להוציא אלבום שמבוסס על שירה צרפתית מאמצע המאה ה-19. מרגישים שהושקעה זהירות רבה בעבודה על האלבום, בעיקר בכל הקשור לחיבור בין העיבודים המוזיקליים לבין הטקסטים. הבחירה בדורי מנור, הנציג הבולט של השירה העברית הצעירה, כמתרגם השירים נראית יותר מטבעית. מנור אמנם נותן הרבה כבוד למלים של בודלר, אבל התרגום עצמו עדכני וקולח, ובכך מצליח להימנע מהמלכודות שהיה יכול ליפול אליהן בקלות. נראה שהחיבור בין התרגום של מנור להגשה של כהן רק עשה טוב לאלבום. ההגשה של כהן זורמת יפה לרוב. בניגוד לערן צור בפרוייקט שירי יונה וולך (למשל), הוא לא מדגיש או מבליט את המילים, והוא בעיקר נותן להן לרוץ. עדיין קשה להשתחרר מהתחושה שכהן קצת כבול למלים, אולי מעודף רצון לכבד את הטקסטים עצמם, ועל כך נאמר - מאור, תתפרע קצת יותר. אתה לא נמצא בערב שירה ב"צוותא".
ההפקה של פיטר רוט ראויה בעצמה למלים טובות, וחבל שרוט לא הפיק לבד את אלבום הסולו שלו, אולי היה מתקבל משהו יותר מעניין. השירים מציעים ספקטרום מוזיקלי שנע בין סווינג ("דמדומי הערב" שתפור על כהן כמו חליפה נוצצת), רוק סבנטיזי עם תמוז-שיק ("המת השמח" בו כהן נשמע יותר שלום מחנוך עצמו) ועיבודים סימפוניים עם תזמורת פילהרמונית מרומניה, לא פחות ("מבוע הדם", "התעלות" ו"את נשגבה לי"). העיבודים הקלאסיים אינם פוגמים בשירים, על אף ש"התעלות" היה יכול להשתחל בקלות לפסקול של "טיטניק".
הרגעים הטובים ביותר באלבום הם הרצועה הראשונה "החוזר" (אחד מהשירים היפים ביותר בפרויקט), בו כהן נשמע כמו גרסה צעירה של אריק אינשטיין, או לחילופין ב"ספלין", שם כהן מרשה לעצמו להתפרע וחוזר לדיסטורשנים הטובים של פעם ביחד עם תמיר שקולניק, שמספק כמה רגעי גיטרה לעניין.
"פרחי הרע", בסופו של דבר, הוא אלבום שדרוש לו זמן הסתגלות ולא מאלה שאפשר למסמר אחרי האזנה בודדת. זה אולי לא האלבום הטוב ביותר שיצא השנה, אך הוא אלבום מעניין ושונה בנוף המקומי, ומהווה שינוי מרענן לנג'סת של כוכב נולד. ולגבי מאור כהן עצמו, מה נגיד. באמת שכחנו לרגע שהוא אתנו עוד מימי רוקסן העליזים, ומה לעשות, כנראה שגם הוא התבגר. אם ימשיך במסע החיפושים המוזיקליים העצמיים, נקווה שלפחות יבואו עוד כמה אלבומים סטייל "פרחי הרע". רע לא יכול לצאת מזה.
מאור כהן, "פרחי הרע" (נענע דיסק)
זקני צרפת
אורי באום
13.9.2005 / 12:53