הגברת השמנה שרה

לפני כמה שנים פירסמה החוקרת סינתיה פוקס מאמר תחת הכותרת המבטיחה / מלחיצה "Michael Jakson's Penis". במאמר הביאה פוקס שלל טיעונים משכנעים להיותו של ג'קסון צומת של ניגודים: הוא גם לבן וגם שחור, גם גבר וגם אשה, גם מבוגר וגם ילד. פוקס ראתה בג'קסון פרסונה המגלמת בגופה חרדות תרבותיות. ועל שום מה אני נדרשת לכל זה (שהרי מייקל ג'קסון זה הכי 2005)? ובכן, על קצה אחר בסקאלה של השחורים המצליחים בארה"ב, יושבת לה בקלילות של מי שרזתה 25 קילו, אופרה ווינפרי, ומציגה סוג אחר של אמביוולנטיות. כזאת שאני מוכנה להתייצב מאחוריה.

נראה כאילו תופעת אופרה עושה דרכה בעצלתיים למחוזותינו (כל יום בערוץ 10, ובסטאר וורלד למיטיבי לכת) ולא ברור אם זה טוב רע. לפני מספר ימים מצאתי את עצמי יושבת עם אמא שלי וצופה באופרה, האשה המצליחה והחזקה ביותר בארה"ב, מספקת לנו חצי שעה של ריגושים אמריקאים בנאלים, מושקעים ואפקטיביים. לא זיפזפנו. כמו ג'קסון, ווינפרי מגלמת בתוכה אוסף של זהויות. מחד היא האשה השחורה הענייה הנאבקת, מאידך סמל לעושר ולשפע של החלום האמריקאי. אשה שמנה בגוף רזה, אשת טלוויזיה קלישאתית ובנאלית שמצליחה לעשות את זה גם לאינטילגנטיות שבחבורה. אופרה עברה את השלב בו היא חלק משמעותי בשיח הציבורי של האמריקנה. היא מגדירה את השיח. היא קובעת עבור מיליוני אמריקאים איזה ספר לקרוא, איזה סרט לראות, איזו מטרה נעלה לטפח. במהומת האלוהים שמתרחשת תדירות באולפן תוכניתה המנצחת, היא מנהלת מערכת יחצנות משומנת לצד רגעים מרגשים של הגשמת חלומות אולד פאשן. קשה לא לקנות את האופרה ווינפרי שואו, אולי בגלל שהוא כל כך מודע לעצמו, מוחצן, ישיר ולא מתפשר.

אופרה הולכת עם הפרסונה שלה עד הסוף. כל קיומה הוא תלוי מצלמות, היא מנהלת את מאבקה במשקל מולן, היא זועמת עד כדי רקיעת הרגלים לנוכח סבלם של נפגעי ההוריקן קטרינה לאורן, היא מתגלגלת מאושר כשטום קרוז עושה לה מערוף ומשתגע דווקא על הספה שלה, היא דומעת כשילד שזה עתה הגשימה את חלומו מחבק אותה בחום. לא תתפסו אותה לא מוכנה, תמיד מאופרת אך עם זאת תמיד אמוציונלית. אמיתית?מה זה משנה. זה עובד. ממרום מעמדה מוקפת במאמני הכושר, התזונאים, הסטייליסטים וחבריהם, היא מצליחה לשכנע המוני בחורות אמריקאיות עם ויזואליות ממוצעת לאהוב את עצמן קצת יותר ולהזיק לעצמן קצת פחות, היא חברה של כל הסלבס המוקפים שומרי ראש, אבל גם של כל אחד ואחת מקהל הצופים שלה. היא מעודדת את אמריקה לקרוא ספרים, היא שולחת ילדים מתקשים כלכלית לארבע שנות לימודים בקולג'. היא לא נותנת בסתר, היא נותנת מול כל העולם ואשתו וכל סוגי המצלמות ואור הזרקורים. קשה שלא להתמסר למפעל הבידורי הקלישאתי שמנהלת ווינפרי ביד רמה, תוך שהיא מפיצה את טוב ליבה המיוחצן לכל מדינה נידחת ברחבי הספר האמריקאי. "אופרה תעזרי לי" הוא בכל זאת אחד הביטויים הנפוצים ביותר בארה"ב, אולי רק אחרי "אתה רוצה צ'יפס עם זה?" או "להגדיל לך?".

בתוך כל האמריקאיות הפלסטית, הדביקה והקפיטליסטית בתוכה היא מתנהלת, מצליחה אופרה להתחבב עלי ולשמור בלבי פינה של הערכה כנה. אולי כי היא אישה שחורה, ולהיות מיעוט כפול מעלה את דרגת הקושי, אולי בגלל הדיבור הכנה על המאבק במשקל, אולי בגלל שחברת ההפקה שלה ממנפת יצירות של יוצרים שחורים ועליהם, אולי בגלל שהיא באמת עושה מעשים טובים, תהיה הסיבה שעומדת מאחוריהם אשר תהיה. כך או כך, את המאבק נגד האמריקניזציה על כל גרורותיה, לא צריך להתחיל בחצר של אופרה.