מיני מי

מינימל קומפקט תמיד נתפסת אצל הקהל הרחב הישראלי, בנוסף להשתייכותה לנבחרת הגיבורים בחו"ל, כלהקה של פורטיס וסחרוף. Githead, שמאחדת כמה מהכוחות האחרים של מינימל – הבאסיסטית מלכה שפיגל, המתופף מקס פרנקן ומי שהפיק להם את האלבום המכונן "Raging Souls", קולין ניומן (כן, הוא גם בעלה של שפיגל) – מראה לכולם מי פה מינימלי. הסופר-גרופ של זקני הגל החדש, שהתחילה כפרוייקט אד-הוק ביחד עם רובין רימבאוד (הוא האקספרימנטליסט סקאנר), הוציאה לאחרונה אלבום בכורה ומגיעה השבוע להופעה בארץ (פרטים למטה).


כמו ב-EP שהוציאו בשנה שעברה, המוזיקה באלבום עוסקת יותר בטקסטורה מאשר במלודיה, נאמנה למסורת הפוסט-פאנק שקולין ניומן ולהקתו ווייר היו ממנסחיה. הגיטרות עוטפות את האוזניים במסך אחיד ורפטטיבי של אקורדים, כמו שוגייזרים שמתביישים ללכת עד הסוף עם הדיסטורשן. המקצב פשוט ומתמשך, Fאנק של מכונות-תופים אבל בלי דינמיקה. רוב הזמן, האלמנט המלודי הבולט הוא הבאס הדאבי של שפיגל. המרקחת הסופית היא מלאת כוח, ונשמעת כמו האלבום שלא יצא למינימל קומפקט, או חמור מזה, כמו "סיפורים מהקופסה" (למשל ב"Alpha" הפותח).

ברוב שירי האלבום השירה של ניומן ושפיגל נותנת את מרכז הכובד, עם כל המונוטוניות שלה. ברגעים הבודדים שהסאונד נהיה קליל ודליל יותר, למשל ב-"They Are" נטול הדיסטורשן, הם אפילו מצליחים לקחת את הלהקה לכיוון כמעט פופי. אבל הבעיה האמיתית מתחילה כשמגיעים לקטעים האינסטרומנטליים – כשמוציאים מהמוזיקה את ההוקים (והתחושה האנושית) של השירה, נשארים עם קטעי אווירה ניו-ווייביים. העלילה ב"Antiphon", למשל, מסתמכת בעיקר על אותן מכות גיטרה שמובילות את האלבום כולו, אבל הן לא מצליחות להחזיק את הקטע לבד. אפילו ב-"Raining Down", שבנוי על הלחן הכי יפה בתקליט, ומכיל את הרגע הכי מרגש בו, אין הצלה – הוא נפתח בהקדמה אינסטרומנטלית אחידה וארוכה מדי, ועד שהאקשן מגיע עובר יותר מחצי שיר (ארבע דקות במקרה הזה).

גיטהד עומדת על בסיס מוזיקלי איתן. המוזיקה שלהם, עם כל השנות-שמונימיות שלה, חזקה ועוצמתית (גם כשהיא לא צועקת), והאלבום כולל הרבה רגעים יפים. חבל שהאורך של הקטעים והחוסר בדינמיקה פוגעים בחוויה הסופית. שינסו לקצר דקה מכל שיר, אולי זה יבוא להם טוב.

גיטהד יופיעו ביום שבת הקרוב, 17.9, בבארבי בתל אביב, עם סחרוף בתפקיד אורח ורוקפור כחימום. למחרת ב-20:00, האינטליגנטים ו/או אובססיביים ביניכם יוכלו להשתתף בכיתת אמן עם רימבאוד בבית המועצה הבריטית במגדל הגן הטכנולוגי בירושלים, או עם ניומן ושפיגל בביה"ס מיוזיק בת"א.

גיטהד, "Profile" (אירסיי, Swim)

עודד צוקרמן הוא כמו פלסטיני בניסנית – בוזז כל מה שהוא יכול. האלבום הראשון שלו, שרק עכשיו נדרשתי אליו, הוא קססה מבורכת של השפעות וסגנונות, מכל צד של המוזיקה האלקטרונית, אבל לא רק. מי שמכיר את צוקרמן מהצמד סאבסיקוונס, שניגן דראם-אנ'-בייס לייב בשנים עברו, יודע מאיפה צוקרמן יוצא אבל יופתע לגלות לאן הוא הגיע.

האלבום נפתח בקטע פוסט-דאבי, עם בייסליין מהדהד ואקו על התופים, שנותן תחושה מהורהרת ואפלה לתחילת המסע. אחריו מגיע "Friendly Gesture", שהגיטרות הרוקיסטיות גרות בו באושר עם מקצב אלקטרוני. משם צוקרמן ממשיך דרך נגיעות של ג'אנגל, דיסקו וברייקס, לצד השני של התקליט, שנוטה לכיוון אמביינט וטריפ-הופ. כאן אפשר למצוא את שיר הנושא ההזוי, בו תמצאו מניפסט אנטי צרכני (אחד משניים באלבום, שניהם נכתבו ע"י מייק דארנל) מושר דרך ערימת פילטרים ואפקטים; את "Piano Lesson" המאסיב-אטאקי; ואת "Gutless Wonder", עם תופים שמזכירים את DJ Shadow בדקות הרגועות שלו.

לאלבום יש גם רגעים חלשים, אם זה "Scary Woods" חסר הפואנטה, או החצי השני של האלבום, שהוא יחסית דל באירועים. אבל עדיין מדובר ביצירה מעניינת ומקורית, גם אם לא חדשנית, שלמרות הפנים הרבות שלה מצליחה לייצר תחושה אחידה של אלבום.

עודד צוקרמן, "Open Season" (דיסטורדט מיוזיק)