יחסי הורים וילדים. זה יכול להיות כל כך קשה, במיוחד כשאתה בן של אגדה, על אחת כמה וכמה של אגדה מתה. ג'וליאן ושון לנון, הילדים של ג'ון ז"ל, באמת ניסו, אבל איפה הם היום? ילדיו של בוב מארלי עשו ועושים מוזיקה, אבל הם לנצח יעשו אותה בצל אביהם. אפילו פמי קוטי, הבן של קיסר האפרוביט המנוח פלה קוטי, הצליח לזקוף קומה מכובדת בזכות עצמו, אבל עדיין נחשב "הבן של". אולי מכיוון שהיצירה שלו הולכת בדיוק באותו שביל מוזיקלי ששרטט אביו.
ב-2001 יצא "Len Parrot's Memorial Lift", אלבום הבכורה של בקסטר דיורי יבדל"א. בקסטר הוא בנו של איאן דיורי ז"ל, שהלך לעולמו לפני חמש שנים. דיורי האב נודע כאחת הפיגורות הייחודיות והמקסימות ברוק הבריטי של סוף הסבנטיז-תחילת האייטיז. בעיני רבים הוא היה ונשאר הג'יימס בראון של הPאנק. האיש עם הכי הרבה גרוב ונשמה שחורה בז'אנר של כל כך הרבה גיטרות שנותנות בראש. הוא היה טיפוס עירוני מובהק, שסימל את מעמד הפועלים והשתמש בהומור כנשק מרכזי. המנוני הPאנק-ניו-ווייב הבלתי נשכחים שלו הם "Hit Me With Your Rhythm Stick", "Reasons To Be Cheerful Part 3 " וכמובן, אולי שיר הדגל בהיסטוריה של הרוק, "Sex & Drugs & Rock'n'roll".
כשיצא אלבומו הקודם של דיורי הבן, הוא שידר משהו כל כך קטן וצנוע, שאלמלא שם המשפחה על העטיפה קשה להאמין שמישהו היה חושד, שהסינגר-סונגרייטר החדש הזה, שבכלל התכתב מוזיקלית עם מרקורי רב ולו ריד, הוא הבן של איאן. אולי התקליט הבאמת יפה ההוא עשה זאת במכוון, כדי להבדיל אותו כמה שיותר מאביו. אבל לרע, וגם לטוב, הוא שידר בצעד הזה חוסר ביטחון מובהק. את השירים שלו הוא החל לכתוב עם בן גאלגר, הבן של מיקי, שניגן בבלוקהדס להקת הליווי של אבא דיורי. אבל את הופעת הבכורה שלו נתן בקסטר מכל המקומות בהלוויה של אביו. הוא שר שם את "My Old Man", שיר שאיאן המנוח כתב על אביו שלו, סבא של בקסטר.
מורד קוקני
דיורי האב נטה לדבר בשיריו יותר מאשר לשיר. את המבטא הקוקני הכבד שלו אפשר למצוא ב"קוקאין מן" באלבומו החדש של הבן, ובזה כל הדמיון מסתכם. ובהשוואה אחת אחרונה ובלתי נמנעת בין השניים- בקסטר, להבדיל מאביו, הוא באמת זמר, גם אם הוא די מתכחש לזה בראיונות. עכשיו, כשיוצא אלבומו החדש והשני, "Floorshow", אפשר לומר בלב שלם, שהוא לא רק עומד בפני עצמו, כמשהו שונה מאביו, הוא גם עושה את זה מרגש ונפלא, ועדיין בצניעות שאפיינה את אלבומו הקודם. הפעם, לשם שינוי, "פלורשואו" הוא יצירה אחת מגובשת ובטוחה בעצמה.
בקסטר דיורי מקיף את עצמו במסכי גיטרות ובנגינה מדיטטיבית שאופייניים ללהקות שוגייזרים, גם אם זה לא אלבום שוגייזינג קלאסי. את ההשראה של מיי בלאדי וולנטיין וג'יזס אנד מרי צ'יין על "פלור שואו" לא ניתן לפספס, והוא לחלוטין זועק לסדרת רמיקסים מבית היוצר של ווייטי, אלקטרונאי השוגייזינג הבולט של השנה.
האווירה האפלה ששוררת על התקליט היא של כישלון מועד מראש. ב"מסיבה של פרנצ'סקה" הוא שר שוב ושוב: "לא משנה כמה קשה אתה מתאמץ, יסור חינך". את "Waiting For Surprises" הוא שר בכזה ייאוש, שקשה להאמין שהוא חושב שבאמת משהו יכול להפתיע אותו. ב-"Young Gods" (מחווה ללהקה ההיא?), בלדה מהורהרת שמושרת מבין ענני דיסטורשן מעורפלים, הוא שר "כל מה שאנחנו מנסים לעשות הוא להיות אלים צעירים". אבל נדמה שהוא שר את זה עם הרגליים על הקרקע, הכי שאפשר.
ועם כל המלנכוליה, החדש לבית דיורי משדר תחושה ברורה של חיות. זה בלחנים הסוחפים וגם בהומור שמבליח מידי פעם. בשניהם הוא מזכיר לא פעם את ריי דייוויס והקינקס, מה שמגדיל את הייחוד בחיבור להפקות השוגייזריות. הדיכאון של דיורי הבן לא ממסמר אותך למטה אל ה"פלורשואו" שלו, אלא נותן את התחושה, ככל שמתקדם התקליט, שלמרות הבדידות הגדולה שהוא משדר, הן ככותב והן כמגיש שירים, התקווה שלו היא להתעורר אל העולם. ומגיע לו שהעולם יתעורר אליו, עכשיו כשהפוטנציאל של אלבומו הראשון ממומש כאן ועכשיו.
בקסטר דיורי, "Floorshow" (הד ארצי, Rough Trade)