ילדים זה קוץ בתחת

ילדים זה שמחה? לפי "מי גאון של אמא?", טוק שואו אינפנטילי חדש בהנחיית יורם גאון (ערוץ 2, שישי, 21:00), המארח טף בגילאי 4-7 לשיחות בענייני דיומא, ילדים הם קוץ בתחת. שלא לדבר על יותר מזה. וזה לא בגלל שהם מדברים בצורה לא קוהרנטית או בגלל שהם נוגעים לעצמם בפיפי, זה בגלל שילדים בגילאים האלה לא אמורים לשמש כקישוט מילולי ביזארי בפריים טיים, בגלל שהחדירה הגסה לפרטיותם של בני אנוש אשר לא מודעים באופן מלא למעשיהם גובלת בפורנוגרפיה דוחה שמעלה על נס את העיסוק החטטני בחסרי ישע.

והדבר נכון, אגב, גם לפרסומות המציגות לראווה איברי מין של תינוקות, גם לתוכניות שמריצות דחקות על ילדים קטנים שנופלים מנדנדות וגם למופעי כשרונות צעירים של חקייני מייקל ג'קסון המפזזים כאילו היו קופיפים בקרקס (וזה שהם חמודים זוהי לא סיבה מספיק טובה להצדיק זאת). וחוץ מערימת בלבולי זכויות האדם האלמנטריות הנזכרת מעל, מדובר בחבורה של ילדים ישראלים מעצבנים שגדלים לתוך עולם ערכי מעוות ומטופש הנשלט על ידי הורי ערוץ 2 תאבי בצע ואטומים תרבותית (ולפני שהורים צמאי דם מתנפלים: לא כולם, לא כולם).

רוצים דוגמאות? הנה. לספיר בת השבע יש חבר. ומה אנחנו יודעים עליו? "הוא בן שבע, קוראים לו יאיר ויש לו בית קיץ בקיסריה". ולספיר יש גם עצות איך לרכוש איזה חבר שכזה: "צריך להתלבש יפה, להיות חזקות וקוליות והעיקר לא להתבייש". אם זה לא פמיניזם במיטבו, אז אל תקראו לי סימון דה בובואר. האם זהו סוף עידן התמימות הילדותית? על איזה תמימות אתם בכלל מדברים: ילד פוזל ולאומני אחד שאומר ש"השמאל רוצים שלום ואי אפשר" (הבן של אביגדור?), וילדה ששואלת "אתה מכיר את נטליה אוריירו?", ואחת, רהב, שרוצה להיות מפורסמת בגלל שמפורסמים "הולכים לקוקטיילים, יש להם בית מפואר ואוטו מפואר", וילדה אחת שמצלצל לה הפלאפון ועוד ילדה שאוהבת את שרית חדד ואת בר, אילי ועדן, כולם עם פוסט-אנדרוגינוס ניאו שמות (מה קרה עם שמות אמיתיים כמו משה, מנחם, דוד, ניסן, רחל או יבגני?).

קרן האור היחידה בתוך כל המופע האיום הזה (אבל החמוד, באמת חמוד) היא יורם גאון, אשר לנצח נזכור לו חסד נעורים כיורם ב"קרובים קרובים" ואשר ממשיך לשחק באופן חינני את הדמות הנוירוטית-היפוכונדרית (אחד אקמול, שניים אסיוול) שהפכה אותו לאחד מהסמלים המייצגים ביותר של הבטטיות האשכנזית.

והיו גם כמה הורים מבסוטים שראו ממקום מושבם בקהל את הילדים שלהם עושים מעצמם צחוק (שזה טבעי ויפה אבל לא נועד לבדר משפחות שלמות בערב שבת) וידעו שזה אולי הסיכוי האחרון שלהם שהילד ישתתף בפרסומות לשניצל טבעול. בדרך האמהות והאבות הללו, שהלכו שולל אחרי חלום הפרסום שהערוץ המסחרי מציע, התעלמו מכך שהם נותנים יד לבעילה לא חוקית של מוחות רכים. אבל מילא, העיקר שהם הופיעו בטלוויזיה.