פרווה דה לוקס

נושא הספרות האנטי-מלחמתית העברית בעשורים האחרונים הוא עניין די אניגמטי. זר המפשפש במאגר ספרי הקאנון הישראליים יופתע לגלות כי ידו מעלה חרס. רק במעגלים חיצוניים יותר ניתן למצוא פה ושם איזשהו קצה קרחון, לא משהו שבאמת הטביע או יטביע איזשהו חותם לדורות. ומכיוון שהאמנות כמשקפת מצבי רוח עממיים היא אקסיומה מוכחת, קשה שלא להיעשות מהורהר ותמה על הדיסוננס המהדהד הזה. מה הקטע, פה? איך קורה שמדינה שתופסת את עצמה בלב ליבו של אזור קונפליקט היא חסרת כל מסורת יצירה ספרותית אנטי-מלחמתית? הכיצד "היורה והבוכה" הטריוויאלי כל כך במקומותינו לא תפס את מקומו במרכזה של הכתיבה העכשווית? הרי היית מצפה שזה יהיה מהמוצרים המובילים בענף היצוא, ובתכל'ס, בצידם השני של האוקיינוסים החבר'ה מקבלים לפרצוף את בתיה גור וצרויה שלו בכמויות של תפוזי ג'אפה.

תשובות רבות ומגוונות לכך, חלקן מדברות על חסרונה של תרבות נגד רחבה יותר, אחרות על קהות רגשית קולקטיבית, ונוספות על שהספרות העברית רוצה לספק היום צורך אסקפיסטי ותו לא. אבל מה שרלוונטי לענייננו היא העובדה כי כל אלו גורמות לאנשים ליפול מהכיסא מספרים כמו "חייל טוב" של בועז נוימן (הוצאת זמורה-ביתן), בפירוש ספר אנטי-מלחמתי פרווה. ופרווה לא מכיוון שאינו חוקר תמות גדולות כטראומות והלם, או מנגד, מרווה צימאון קניבלי לדם ותמרות עשן. פרווה משום שאינו עמוק ומורכב רעיונית. בעז נוימן הוא בעז נוימן, מספר בגוף ראשון ובסדר מופתי על מסלולו הצבאי כשריונר. גיוס, טירונות, מקצועות, צמ"פ, רמת הגולן, לבנון, שטחים. ונכון הדבר כי ספרות אנטי-מלחמתית נוטה על פי רוב להיכתב בגוף ראשון, ונכון הדבר כי היא מתבססת על חומרים אוטוביוגרפיים מובהקים אך בד בבד היא עדיין רוצה לענות על איזשהן קטגוריות של אמנות סיפורית, אחרת מתקבלים, כמו אצל נוימן, רצף אירועים שמתחברים למשהו הדומה לספר תעודה לקוני על האדם שבטנק.

נוימן כותב דרך תודעתו של בעז נוימן החייל, בשפה קצרה, חותכת, כמו נדב"רית, שמרכיבה תמונה צבאית אותנטית ועמוסת פרטים ברזולוציה גבוהה מאוד. אך זו מהווה גם את עקב אכילס של הספר. אין תפיסת מרחק מהאירועים, לא קיימת פרספקטיבה רחבה יותר שתעבה אותו במימדים פסיכולוגיים, נפשיים, תהליכיים, יריעה שתארגן סיפור חדש מהחומרים של הסיפור הצבאי הבסיסי. בעז נוימן הסופר הוא היום בן 30. לכתוב מנקודת מבטו וזמנו של נער בן 20-18 זו החמצה של כל העניין. והעניין בדרך -כלל אינו נסמך על ההתרחשויות עצמן - רובנו היינו שם במינונים כאלה ואחרים - כי אם מצוי בתמונה הגדולה, בהשתלבות של החוויה הצבאית כמי שחושפת אותך לסיטואציות קיצוניות בהיותך רך בימים, בנורמליזציה שאתה מחפש לעצמך לאחריה.

אני יודע מה זה לאכול ארוחה בשבע דקות, מה זה להיות צעיר בין חיילים ותיקים ומהם געגועים הביתה. אבל אני לא יודע מה זה עושה לנפש להחזיק שבוי פלסטיני, לירות פגז מסמרים לכפר בלבנון או לאבד חבר קרוב; אירועים שעוברים על נוימן האמיתי או על נוימן המספר ושוקטים מיד. הרי יכול היה להמציא השלכות בדיוניות. יכול היה לברוא התמודדות גם אם לא באמת היתה ומבלי שהאמינות של סיפורו תיפגע. סופרים ממציאים. ובכל זאת נראה כי הוא בחר לספר את סיפורו אחד לאחד, עם שפצורים מינימליים. מבחינה אישית, לגיטימי לגמרי שהתאבדותו של טירון וירי על פלסטיני לא יהוו כל משא מצפוני ורגשי על חייו. כל אחד וגובה חומות האוטיזם שהוא בונה לעצמו. אבל אין זה לגיטימי שהם יהיו נטולי השפעה בטקסט ספרותי מאחר שזה עושה את סיפור חייו לחזק ומעניין פחות. ולכן גם את הספר.