צ'יקן קייב

שירי מימון יצאה מניצנים עם הרבה סימפטיה ובלי הקונצנזוס הלאומי. בזמן ששי גבסו השכיר את שרותיו לחברת צה"ל ונינט התעסקה בלהפוך למאמי הלאומית, נראה שהזרקורים קצת ירדו מהאמביציה הבלונדינית מקריית חיים. לא שמימון סבלה חס וחלילה מאנונימיות, בייחוד כשזכתה להיות רול מודל בערוץ של ניר למפרט. אך עם כל הכבוד לזמן האוויר המשותף עם עופר שכטר, מלי לוי ויעל גולדמן, כולם יודעים מי זכתה לנתח האמיתי של העוגה. אולי העובדה שמימון תויגה בתור כוכבנית טלוויזיה הציבה אותה בעמדת האנדרדוג, ונתנה לה בעצם את האפשרות להתמקד חזרה במוזיקה, ולהוכיח למה היא נחשבה לזמרת היותר טובה בגמר ההוא לפני שנתיים. והיא הוכיחה זאת בתחרות קצת יותר נחשבת מ"כוכב נולד", כשרק לפני חודשים ספורים בקייב הרשימה, וסיימה בחמישייה הראשונה והמכובדת. נראה שסופסוף השימפנזה ירדה מכתפיה, והדרך לאלבום הבכורה רק מתקצרת.

בניגוד לאלבום הבכורה הבוסרי של גבסו, הפוטנציאל ניכר אצל מימון, אבל יש בעיה אחת עיקרית - ההפקה. אוי, ההפקה. אם באלבום של רוני המפיקים לפחות לא התביישו לייבא פורמט פופי עכשווי מחו"ל ולנסות להתאימו לשוק המקומי, אז כל ההפקה של מימון זועקת אנכרוניזם. בהרבה מובנים האלבום נשמע כאילו הופק לפני שש שנים לפחות.

"לאן שלא תלכי", למשל, נשמע כמו שאריות מעורבבות של "Believe" של שר (רק בלי האפקט הנודע לשמצה) ושל "בחולצת פסים" של עברי לידר. "מרחוק", הדואט המביך עם אייל שחר (כן, ההוא מהיי-פייב), נשמע כמו רצועה שלא הייתה נכנסת אפילו לאלבום הראשון של שקירה, ויש דמיון מסוים בין השתיים, תסתכלו על הפוזות שבהן מימון מצטלמת. דווקא הקטעים שיש בהם יד מכוונת הם הטובים באלבום כדוגמת "עד שתבין אותי", שבתי תרמה לו מלים ולחן ו"כמה פעמים" הסמי הגוספלי, שהופק ע"י מומי לוי.

אולי אם לוי היה מקבל לידיו את תפקיד המפיק של האלבום, התוצאה הסופית הייתה יכולה להיות הרבה יותר מוצלחת – יותר קרוב לאר-אנ'-בי, רחוק יותר מיורו טראש. חבל, גם ככה חסר בארץ פופ איכותי, ומימון יכולה להיות בקלות המקבילה הישראלית של כריסטינה אגילרה. יש לה את המראה הנכון, קול זו לא הבעיה (ויש גם גוונים שחורים שמבצבצים שם) והיא אפילו נשמעת טוב באנגלית. מה שהיא צריכה זה איזה פארל וויליאמס או מקס מרטין מקומיים שהיו נותנים לה את הפוש הקטן קדימה בדרך למעמד הדיווה שהיא יכולה להגיע אליו. ולא, מיה בוסקילה לא נחשבת. לאלבום מצורף בונוסים בדמות רמיקס יורו טראשי של הנרי ל"לאן שלא תלכי", שרק מתעלל עוד יותר במקור, וקליפ של "השקט שנשאר". ומה שנשאר זו רק התקווה לאלבום המשך מוצלח יותר, ואולי לקוות שיוסי פיין או יועד נבו יהיו זמינים. שמעתי שהאחרון דווקא מתמחה בזמרות צעירות.

שירי מימון, "שירי מימון" (הליקון)