בישראל, מסתבר, אי אפשר לעשות סתם תוכנית רפואית נטולת אג'נדה, שתיתן לצופים מידע מעניין וחדשני על מחלת הסרטן - מה אנחנו, ה-BBC? לתוכניות טלוויזיה שאינן בידוריות חייבת להיות תכלית, איזו מטרה שתקדש את האמצעים הדלים. זאת לא רק אשמת אנשי הטלוויזיה. הם יודעים מניסיון כואב ואכזרי שחוץ מהחדשות, אין הרבה מידע שנסכים לקבל סתם כך בערב קיץ מהנה, אלא אם הוא עטוף בציצים של איזו דוגמגישה. אנחנו באנו ליהנות, כן? ואם אין ציצים, אז לפחות שתהיה דרמה - קצת דם או דמעות. מצוידים במידע הזה על טיב צופיהם, עמדו בפני אושרת קוטלר וחבריה לתוכנית "לנצח את הסרטן" שתי אפשרויות, אחרי שהגיעו למסקנה שזה לא יאה שבר רפאלי תנחה את התוכנית בגופיה ומיני: האחת, להיות תוכנית תחקיר רצינית ומדממת, שתתן סטירה נמרצת למוסד הבריאותי המסואב והמעופש בישראל, ושתגרום לנו לפצוח בקריאות של "עוד לא ראינו דם". השנייה, להיות מסחטת דמעות, שתגרום לנו להזמין תוך כדי התייפחות שליח של הסופר פארם עם עוד חבילה של קלינקס אלוורה, ואחר כך להרים את השפופרת לאגודה למלחמה בסרטן ולתת להם ח"י שקלים.
עמוק בפנים, יוצרי התוכנית ידעו שמה שיש להם ביד זו תוכנית על רפואה עכשווית, ואפילו תוכנית לא רעה ומעניינת, עם מספר אנשי מקצוע רהוטים וידענים ומספר חידושים מסקרנים על אפשרויות הריפוי החדשות של מחלת הסרטן שנחקרות בארצנו. אבל שתי האפשרויות שהוזכרו לעיל כבר נחו במוחם תאב הרייטינג, ומכאן הדרך למטה הייתה סלולה. במקום להתרכז ברופאים ובשיטות הטיפול, נאלצנו להתמודד עם ניסיונות אנמיים וילדותיים להגניב לתוך התוכנית ביקורת על המדינה ועל שירותי הבריאות שלה באמצעות היתממויות מרגיזות ומבטים מסתוריים ומלאי משמעות של קוטלר ושימוש עייף ב"בולדוג", מיקי רוזנטל, שהייתי סולח לו על הדיקציה הבלתי אפשרית שלו, אילו היה יודע לדבר עברית.
כשאלו נדמו הותקפנו בסיפורי חולים לא רלבנטיים. אני כבר רואה את האבנים מתעופפות לכיווני, אז תנו לי להרגיע: אין הרבה דברים חשובים יותר בעיני מאיזה כלב שמירה של הדמוקרטיה שינבח כבר על משרד הבריאות הישראלי, שבטוח כנראה, שמבחינת תפוצת המחלות וגיוונן אנו חיים באמצע שנות השמונים, עם מודרן טוקינג וסופרמן 2. גם אין כל רע בתוכנית סיפורים אישיים של חולי סרטן, שתפתח לכולנו את הצ'קרות ואת הכיס, כדי שנוכל להראות למשרד הבריאות מהי אותה ישראליות חמה ותומכת שכולם מדברים עליה.
אהבה בדרך לתרופה
הבעיה היא שיוצרי התוכנית לא הצליחו להכריע איזו תוכנית הם רוצים לעשות, וניסו לדחוס הכל לתוכנית אחת של 45 דקות, 10 מהן פרסומות. הרצון לשלב את כל אלו ביחד מובן, כי הביקורת והכסף הכרחיים והמידע הרפואי מעניין ומשכיל. גם אין שום בעיה לכלול את שלושת האלמנטים הללו בתוכנית, רק צריך לציין שזו תהיה תוכנית של שלוש-ארבע שעות. אני, אגב, לא רואה עם זה בעיה; אני מניח שניתן לדחוק אותן בין הפרק ה249 של "אהבה מעבר לפינה" לבין "אהבה בדרך לדירה" וזה נושא ראוי לא פחות.
אז אם עושים תוכנית רפואית, התרכזו נא במידע הרפואי, תנו את הכבוד הראוי לחוקרים הישראלים המצוינים האלו (וגם לצופים שלכם, מה יש?) והימנעו מהסחות דעת מיותרות. המידע כבר עומד לבד, והקביים שהכרחתם אותו לשאת גורמות לו ליפול. אם בנשיכות, בבעיטות ובניעור הממסד אתם רוצים לעסוק, תנו חמש דקות על ההמצאות הרפואיות, הסבירו חיש קל שרק העשירים יזכו להן, הימנעו מקטעי סנטימנט ממלאי עיניים ופנו מהר להפיכת שולחנות. ואנא, תנו למשרד הבריאות שמץ של סיכוי לתגובה. לבסוף, אם אתם רוצים לגרום לנו לבכות ולתרום, עשו תוכנית ראיונות ראויה, שתשלב סיפורי הצלחה עם סיפורי כשלון, הוסיפו כמה דקות על מנת להסביר מה הכסף שאנו תורמים יעזור לקנות או לייצר, היו פופוליסטים ורשמיים (זה כמובן לא כולל בעיטה לעכוזו של דני נווה, למרות שמגיע לו) ובעיקר, הזכירו את העובדה שהושמטה משום מה אתמול, שהסיבה שאתם עושים את התוכנית היא שב-26.9 מתקיים יום ההתרמה הארצי של האגודה למלחמה בסרטן.