עולם תעשייתי

בילדות, כשאת רוב המוזיקה צברתי בקלטות משוכפלות, הייתי תמיד קונה קלטות רגילות, לא כרום ובטח לא מטאל, למרות מבטיהם המתנשאים של חבריי, מתפשר על איכות הקלטה תמורת עוד שקל לחתיכה. מה לעשות, אני עניין אותי לשמוע יותר שירים יפים, גם על חשבון הסאונד. מאז האוזן שלי הפכה יותר אנינה, אבל הריגוש נשאר מהתוכן ולא מהעטיפה. זו הסיבה שהתאכזבתי, השתעממתי ולבסוף ויתרתי על אלבום הכיסויים הכפול של אמדורסקי – כל כולו סאונד, ואין בו גרם רגש.

הקונספט דווקא מעניין. שירי פופ ורוק ישראלים מהאייטיז, עשור שלא ממש הצליח להכניס יותר מחצי רגל לקנון של המוזיקה העברית. עשור שהושפע כאן ממהפכת הניו-ווייב, ומצד שני הרים טיפה את הרף בהפקות הפופ המעטות שהיו כאן. אמדורסקי בחר להתמקד בשירים הללו, המעניינים יותר, ולא בתוצרי הלואי-להב-ירוסלב-יעקובוביץ שמזוהים עם המיינסטרים של אותו עשור.

כמו השירים שבחר ל"קדימה אחורה" – גם העיבודים מתייחסים לאותה תקופה, אבל לצד השחור שלה, והכוונה היא לא לשחור במובן גותי-דארק-אייטיז-אוף-אני-כל-כך-מדוכא (אסכולה ממנה מגיעים לכאורה כמה מהשירים שזוכים כאן לגרסאות). הכוונה היא למוזיקה שחורה שנעשתה באייטיז, המשך ישיר לתרגילי הFאנק הקוסמי של ג'ורג' קלינטון וחבורת הפארלמנט-פאנקדליק שלו. להקות כמו זאפ, קמאו, אס.או.אס באנד, קול אנד דה גאנג, שלקחו את מסורת הFאנק והכניסו לה סינתיסייזרי אייטיז פלסטיים ורזים, ולמרות הכל, הצליחו לשמור על הגרוב.

אמדורסקי (יחד עם שותפו להפקה, פושטק) מביא עיבודי ספייס-Fאנק פוטוריסטיים ועקרים, שכל מי ששמע ג'יימס בראון בימיו (או במקרה הזה ג'ורג' קלינטון) יקלוט מקילומטרים שלבנבן כתב אותם. הקטעים אמנם מעובדים ומופקים ועשירים בסאונדים ובטריקים ובצלצולים, כמו שרק טכנאי-על יודע לעשות, אבל הם חסרי גרוב, חסרי נשמה וחסרי שיניים.

אולי זה הווקודר שאשם. אמדורסקי שר כמעט בכל שיר באלבום דרך האפקט הידוע לסנתוז קול, שמרדד את הקול של הזמר לסאונד רובוטי וזכור משירים של קראפטוורק, דאפט פאנק או, להבדיל, "Blue" של אייפל 65. אני לא ארדים אתכם בכל הפרטים הטכניים, אבל בעיקרון הווקודר משאיר את התדרים הבסיסיים של הקול, ומוריד את המודולציות שהופכות אותו לאנושי. באופן אנלוגי (משחק מילים), אמדורסקי עשה את אותו הטריק לשירים שהוא בחר, השאיר אותם ערומים מהאנושיות שלהם ורידד אותם לתוכן מסונתז. ולא שאי אפשר לרגש עם ווקודר בפרט או עם פוזה רובוטית בכלל – קראפטוורק, אייר, אנדרוורלד, אווה שמידט ב-"Pop Artificielle" ואפילו גרנדדי (בשני השירים שמיוחסים לרובוט Jed) הצליחו להשתמש באותם כלים דווקא בשביל להבליט את האנושיות.

ולא שלא היה לאמדורסקי איך לרגש. בסדר, מאז "מנועים שקטים" הוא כנראה שכח איך כותבים שירים, אבל היה לו יופי של חומר לעבוד איתו. האלבום זז מלהיטי רדיו ("אני שוכב לי על הגב" של אריאל זילבר ו"איציק" של פופלקס), דרך שירי פופ שהיו לרגע ונשכחו ("אתמול" של טובה גרטנר), עד לבלדות מרגשות כמו "אל תעזבי את תל-אביב" של טנגו. דווקא בשיר הזה, למרות הפקת האר-אנ'-בי החלקלקה, אמדורסקי יוצא אמיתי ומצליח לגעת, וגם ב"אל תלכי עכשיו" של זמר הרגאי (!) אבי מטוס יש לו רגעי חסד, אבל אלה אינם הכלל אלא הסטייה ממנו. בצד השני של הסקאלה נמצאת הגרסה שאינה מומלצת לילדים ונשים בהריון ל"סדר יום" המעולה, במקור להקה רטורית. אמדורסקי הזמין את אמילי קרפל להוסיף ראפ, שכאילו משלים את הטקסט של יוסי אלפנט, אבל נשמע מלוקק ולא קשור למקור.

הדיסק השני בכפולה שואב ממסורת הדאב – יש בו גרסאות אינסטרומנטליות לצד הראשון, עם קצת עריכה מחודשת (ובמקרה הזה תוספות כלי נשיפה) ועם שמות חדשים שמזכירים את המקור. כמו שאפשר לצפות, אחרי שהורידו את השירה נשאר רק הברק העמום של ההפקה, שמשתרעת בין ג'ז-Fאנק ב-"רוצה להיות שורה" (התשובה ל"לבד אני אבוד" של הקליק) לבין לאונג' ב"כמו שעון" ("סדר יום"). גם פה יש צדיק אחד בסדום, בדמות "שוכב לי על הדאב", שמקבל טיפול ג'מייקני מהביל, עם נגיעות שירה מרחפת של שרון רוטר. אבל אם צריכים לקחת את אחד מהמוכשרים מבין הזמרים וכותבי השירים שהיו בארץ בעשור ומשהו האחרון, ולעבור שני דיסקים משעממים שלו בשביל לקבל שאכטה של מוזיקה אמיתית, תתחילו לחשוב על מתנה אחרת לחג.

אסף אמדורסקי, "קדימה אחורה" (הד ארצי)