איזו מוזיקה שמעת בזמן שעבדת על התערוכה?
בין המוזיקה ליצירה יש מעין הסכם, מבחינתי. במהלך העבודה אני שומע. אני נעזר במוזיקה בעיקר כדי לפנות את הראש לכל מיני פעולות אוטומטיות שלא דורשות ריכוז אלא סבלנות, דברים שהם ברמת ההפקה. מחוץ לתהליך היצירה אני על תקן של מאזין. אני משקיע מחשבה, מפרק את הגורמים, מתענג על הסאונד, מתרכז באקט ההאזנה. גם במוזיקה קיים קונספט וגם היא מבקשת הרבה פעמים הבנה לצד הנאה.
במהלך ההכנות לעבודה לא יכולתי להקשיב למלל. מצאתי את עצמי מאזין לאמני נויז ואמביינט כמו Fennesz, בלק דייס, יואישירו פוג'ימוטו, סטיבן זונדהיים או טריוסק. מוזיקה היא הקנאה הגדולה שלי, עוד משהו שהייתי שמח לעסוק בו באופן טוטלי.
כשעשיתי הפסקות או כשרציתי לנוח הקשבתי לכל מיני ממזרים מיוסרים כמו רוברט וויאט, אלן וגה, ג'ון באלנס או מייקל גירה. ביום האחרון, כשהכל כבר היה מוצב ומוכן שמעתי את נורת'רן לייט, ג'ף מילס ואת טו לון סורדסמן. אבל השיא מבחינתי היה לשמוע שעה וחצי ברצף את "What Is Love" של הווארד ג'ונס מתקליט אוסף מיתולוגי שנקרא "בום 84".
אל תפספס
אבוד על ההייווי
מה מזין אותך יותר, טלוויזיה, ספר או סרט?
אני כמעט ולא צופה בטלוויזיה, למעט תוכניות מיוחדות שאני טורח לסמן את התאריך שלהן מראש. קריאת ספרים, לעומת זאת, היא בבחינת ברומטר נפשי. אם אני מסוגל לקרוא טקסט באופן חווייתי סימן שעכשיו טוב לי. האחרון שעשה לי את זה היה טריסטן אגולף (Tristan Egolf) ב"אדון החצר".
אולמות הקולנוע, לעומת זאת, איבדו אותי בשנתיים האחרונות לטובת הקרנות ביתיות. לאחרונה צפיתי ב- "Dead Man Shoes" של הבמאי פדי קונסידיין ובכמה סרטים של גאי מדין. אני מעריך מאוד במאי קולנוע טובים, נדרשת מהם כ"כ הרבה סבלנות. הם צריכים לתקשר עם צוותי שחקנים, עובדים, להאציל סמכויות ולסמוך על הסביבה המקצועית שתתמוך ביישום הרעיון שלהם; כל אותן דרישות שגרמו לי להסתלק מלימודי קולנוע אחרי השנה הראשונה.
אחד הסרטים היקרים לליבי הוא "Lost Highway" של דייוויד לינץ', שיצא ממש החודש במהדורה גרמנית חדשה. מומחים גדולים ממני ניסחו את סוד ההצלחה של לינץ', אני עדיין מחפש אחרי המושג שיעזור לי להגדיר אותה. אחד הרגעים המוזרים שחוויתי בהקשר של לינץ', קרה לי כשנתקלתי בעבודות פלסטיות שלו, מעין רישומים נאיביים ואובייקטים מגושמים שדיברו בשפה בוסרית והיו נטולי קסם עבורי. המפגש הזה גרם לי להבין שאהבה לסאונד לא בהכרח הופכת אותך למוזיקאי מעניין.
"Lost Highway" גם עזר לי לעצב את דמות של האישה האידיאלית. פטרישה ארקט מגלמת בסרט הזה את הדמות הכי ביצ'ית בסקאלת התמימות. היא נשארת חושנית ואירוטית גם כשהיא "משחקת" בסרט פורנו ביתי בדרגת הארדקור.
כל הסרטים הללו מפגינים תפיסה מפוקחת ביחס למאוויים האמיתיים של בני האדם - נקמה, בעלות, שליטה, פחד, עלבון, מופנמות אלימה. הסרטים מוקסמים מהרע, מתמודדים אתו ורואים בנרטיב הכישלון כר פורה ליצירה. הם נפתחים למקום בו מופיעות איכויות מדורדרות של מוסר, ולא פונים למקום הזה בצדקנות הוליוודית. אני לא מנסה להציב את עצמי לצדם, אבל אני יכול לומר שגם אותי מרתק הכישלון.
פגיעה מרוחקת
מה היית משנה ברחוב שלך?
אני אוהב את הבית שלי. לגבי הרחוב הסיפור קצת שונה, אני גר ברחוב שערי ניקנור ביפו. אני חושב שביום שפרצו לי לרכב ומצאתי נרקומן שנרדם על דלת הכניסה, הרומן שלי עם הרחוב קצת התערער.
למי היית מכניס מכות?
אני לא בעניין של מכות, זה יותר מדי פיזי, אני מעדיף פגיעה מרוחקת. אולי הייתי יורה בכמה אנשים, אבל רק בתנאי שלא הייתי נאלץ לשבת אח"כ בכלא ולעבור את מה שביצ'ר עבר ב"אוז". אני לא יכול לחשוף את זהות המועמדים כי אולי זה עוד יקרה.
מה ההתמכרות שלך?
הודאה בהתמכרות, או בכל התנהגות כפייתית, גוררת את שבירת הדימוי העצמי של "אדם חופשי". כמו כולם, אני מכור לרגעים קצרים של אופוריה. אני חושב שגם דחייה ברמה מסוימת מעוררת אותי, וגם שיעורים אירוביים, למרות שאני מתבייש להשתתף בהם. התמכרות או התניה שאני לומד לאט-לאט להתנער ממנה היא לא להגיד "שלום" לאנשים שאני מכיר. זו בעיקר מבוכה שמובנת שלא כהלכה כאקט אלים או מתנשא.
את מי היית מזמין לדרינק?
הייתי מזמין לדרינק כל מי שלא הייתי מרגיש נבוך לצידו, מכל סיבה שהיא, וגם כל בחורה שתזכיר את פטרישה ארקט ותגיד "כן".
מי היית רוצה שיראה את התערוכה, חי או מת?
אני לא בטוח שהעבודות שלי מצדיקות את "תחיית המתים". הייתי מזמין את האמנית Ceal Floyer ואולי את אלון אולארצ'יק.
אל תפספס
אל תפספס
סימניות
מהם הרגלי הגלישה שלך?
אני משתדל לגלוש מספר שעות ביום, בחרתי כמה דברים באופן רנדומלי מהרשימה "הנקייה" של ה-Favorites שלי, בלי אמנות ופורנו:
1. www.addall.com
2. www.boomkat.com
3. www.pimpadelicwonderland.com
4. www.blastitude.com
5. www.ubu.com\sound\lucier.html
אל תפספס
תיק עיתונות
דרור דאום (34) יוצר מתוך מחויבות לרעיון, לאינטראקציה פנימית ורגעית, לרגישות שלו לגירויים סביבתיים. את כל הגירויים שחווה עולם האינטלקט והרגש שלו הוא הופך לחומר. הרעיונות נרשמים בפנקסו. חלקם מתמוססים וחולפים עם הרוח, וחלקם מתממשים, גם אם אחרי זמן רב.
הבסיס ממנו מגיע דאום הוא צילום, תחום אותו למד בבצלאל, מכללת תל חי ובמדרשה. דאום מספר על עצמו שהחל ללמוד בגיל 26 וכיום הוא כבר הפך לחסיד של התנהלות אטית, עקבית ומעמיקה. זמן רב נדרש לו, הוא מציין, להמיר את נסיעותיו עם ציוד הצילום בשיטוט אחר מושא הצילום, עם עט ונייר ורעיונות שזורמים מהיד לפנקס. המצלמה המירה את מקומה בעיסוק במיצבים, המשלבים רדי מייד ומניפולציות שונות של החומר. הוא מנסה לקחת פרגמנטים מהמציאות שעשויים להתקיים גם כפנטזיה ולהעמיק בהם. אין לו עניין, לדבריו, לברוא עולמות זרים, שכן כל תוכנת מחשב יכולה ליצור מרחב דמיוני אמין בקלות.
כל האלמנטים הללו מתחברים בתערוכה החדשה, "Nobody", בגלריה קו 16. בהצבה הזו מנסה דאום לבדוק את עולם הפרעות התקשורת. הוא מציג אובייקטים שאיבדו את תפקידם המקורי והפכו לחלק מסיוט מתמשך של תקשורת שמופרעת בכל רגע נתון מכשיר סלולרי שרוטט כמו דג או לחצני טלפון שנשתבשה עליהם דעתם הם רק חלק ממרכיבי ההצבה. הוא ניסה לתקשר עם החלל, ליצור בהתאם לאופיו האקספרימנטלי והאינטימי, לפעול בהתאם לדרישותיו, לנכס אותו ולהקשיב לו בו זמנית. דאום ניסה לבנות מערך שבו כל עבודה תהיה הכרחית, מעין פאזל מוצב, שאם תשלוף אחד מחלקיו הכל יקרוס.
השנה קיבל גם דאום את פרס משרד החינוך והתרבות לשנת 2005, בו זכה לצד אמנים כמו טל שוחט, דניאל סילבר ודניאל חביף-כהן וגם ב-10,000 ש"ח, מה שאף פעם לא מזיק. תערוכת היחיד הראשונה שלו נערכה בשנת 2002, ומאז הציג תערוכת יחיד באצירת דורון רבינא בבית האמנים בירושלים, את התערוכה "D.O.A #2" במוזיאון הרצליה, ושתי תערוכות יחיד בגלריה נגא. הוא הספיק גם להשתתף בתערוכות יחיד רבות, ללמד אמנות בוויצ"ו חיפה, בעירוני א' בת-א ובמדרשה.
השנה צפויות לו עוד שתי תערוכות קבוצתיות האחת במוזיאון פתח תקווה והשנייה תעלה במוזיאון ישראל ותציג את זוכי פרס משרד החינוך ותערוכת יחיד בביתן בילי רוז לאמנות עכשווית שבירושלים.