ננסה לשכוח ממטפורות הרי הגעש, הפינגווינים והקרחונים. ננסה להתעלם מרגשי הנחיתות שצריכים להיות לנו, כשאנו צופים מהצד הישראלי במוזיקאים המצליחים והפופלריים ביותר באיסלנד, כשאצלנו מנצנצים כוכבים שנולדו בחסות סלקום וערוץ 2. אולי בעצם ננסה להשאיר את כל העולם בחוץ ולהסתגר לבד במיטה החמימה והבודדה, לאו דווקא בגלל טיפות הגשם המעטות שהגיעו ביום ראשון, אלא בגלל שלסיגור רוס יש אלבום אולפן חדש, הראשון מזה שלוש שנים.
הלהקה האיסלנדית הוקמה ב-94', הוציאה את אלבומה הראשון, "Von" ב-1997, אך הגיעה לתודעת העולם רק ב-1999, בעקבות אלבומם השני, יצירת המופת "Ágætis Byrjun", שגם הוכתר באיסלנד כ"אלבום הטוב ביותר של העשור", וגם הציג לעולם פוסט רוק אפי ומיוחד, בעל עומק תהומי, מלודיות נאיביות, דרמטיות מוקצנת ושירתו הגבוהה של ג'ונסי בירגיסון, שממלמלת מילים לא ברורות בשפה לא מובנת.
לעיתים נדמה שסיגור רוס הם הלהקה הכי מיינסטרימית באלטרנטיב. הם אומנם לא פופיים כמו להקות פוסט-פאנק עדכניות והם לא שוברי לבבות כמו רוקיסטים מסוקסים, אך בניגוד לרדיוהד, שרבים אוהבים לשנוא, הסטרוקס, שפוזלים לתחנות הלהיטים, וביורק, שהמונים נוטים לא להבין, כולם אוהבים את סיגור רוס. זה לא שתמצאו את פריס הילטון מעלה אותם לאייפוד, אבל כל חובב אינדי שמכבד את עצמו מחזיק עותק של "Ágætis Byrjun" (או לפחות תיקייה במחשב עם שם זהה).
היתרון של סיגור רוס, מעבר לאווירת הביתיות שהם מייצגים ולשפה הלא מובנת, שמאפשרת לכל אדם אחר לפרש את שיריהם בצורה המועדפת עליו, הוא בכך שהם בין היחידים שמצליחים לגרום להפקה כל כך מנופחת להישמע אינטימית ונטולת יומרות. ג'ייסון פירס מספיריטואלייזד לדוגמא, מנסה הפקות בומבסטיות בלי סוף, אך הוא תמיד נשמע טוב יותר כשהאווירה נרגעת, מקהלות הגוספל שותקות ומספר כלי הנגינה מצטמצם.
אחרי "Ba Ba/Ti Ki/Di Do", אי-פי קצרצר ופסטרולי שיצא ב-2004, ואחרי אלבומם השלישי המצוין, "( )" מ-2002, שהיה היצירה הניסיונית והקשה ביותר לעיכול של סיגור רוס, עד כדי כך שחברי הלהקה התעייפו ולא טרחו לתת שמות לשירים, מגיע אלינו "Takk" (תודה באיסלנדית), שמסתמן כאלבום הכי נגיש של החבורה אי פעם.
סיגור רוס עצמם הגדירו את האלבום כ"אלבום רוק-אנ'-רול לכל דבר", אני רק אציין שאם מפגש של להקות Mum, Godspeed ותום יורק הוא רוק-אנ'-רול, אז אני מוכן לקבל את הטענה. אך בעולם האמיתי, ההבדלים המרכזיים מהעבודה הקודמת שלהם מתבטאים בעיקר בקלילות יחסית, שבבי אופטימיות ותקווה מרומזת, כשהמעטפת הסיגור-רוסית לא הלכה לשום מקום: עדיין נשפכים דליים של מלודרמטיות ועדיין יש סאגות של שמונה או עשר דקות.
קץ התקווה טובה
סיגור רוס ויתרו על השפה ההופלנדית, שפת הג'יבריש שאכלסה את אלבומם הקודם, ועברו לשפת האם האיסלנדית (פרס מובטח למי שיבחין בהבדל). מוזר, היות וזהו אלבומם היחיד אליו ניתן לקשר את המילה "Hope": ידידה שלי אמרה שזה האלבום הראשון של סיגור רוס שגרם לה להיות שמחה. מסכנה, היא ציפתה להיכנס אתו לדיכאון ובמקום זאת הסתובבה באנרגטיות לא מוסברת בבית.
מעט האופטימיות והאווריריות הגיעו תודות לשלל המיתרים, הקלידים והווריאציות השונות של הקסילופון שנוספו לאלבום והשירה התזמורתית-אפית של ג'ונסי. סיגור רוס יוצרים כאן מוזיקה עתירת מינרלים שנשמעת ביתית ובעלת מרחבים בו זמנית.
"Sé Lest", עם הלחן הילדותי והמתקתק, נשמע כמו מחווה המכוונת אל חבריהם למולדת, Mum; "Gong" הרדיוהדי הוא הדבר הכי קרוב לסינגל שסיגור רוס אי פעם שיחררו – חמש וחצי דקות, מבנה שיר קונבנציונלי (טוב, יחסית) ולחן סוחף וקצבי; "Hoppípolla" היה יכול להשתלב בסצנת סיום של סרט פנטזיה בן 3 שעות; "Glósóli", שפותח את האלבום מיד אחרי האינטרו הקצר, מתחיל רגוע ומתפרץ עם תופים אגרסיביים שלא היו מביישים את מוגוואי, והקטע האחרון, "Heysátan" עוזר לשכוח את כל שברירי האופטימיות המוזכרים לעיל במלנכוליה הכבדה שלו.
עוד קשה לומר אם "Takk" מתקרב או משתווה לאותו אלבום אגדי מ-1999. הוא בהחלט יפה ומרתק, אך אין בו את השוק שקיבלנו מהם בפעם הראשונה, אותו השוק שמוביל לפרפרים בבטן, לתחושה שמגיעה בתחילתה של התאהבות ושנעלמת עם הזמן, כשמתרגלים. אז כל מה שנשאר זה להודות לסיגור רוס שגרמו לי לקחת יופי פסטורלי שכזה כמובן מאליו. טאק.
סיגור רוס, "Takk" (הליקון, EMI)