לא רובין הוד

    חמש מאות גרם, תמונות קצרות לסוף השבוע. מילים של אסף גברון, קווים של רענן אליזוב. סיפור 38

    אסף גברון, רענן אליזוב

    לוויקי היתה עין חדה להתנהגות אנושית. היא הבינה את הפסיכולוגיה של ההתנהגות. היא צפתה באנשים, סרקה אותם כמו רדאר. וכשהיא ראתה חרא, היא נכנסה לפעולה. יש את החארות הקטנים, הקלים. למשל, אלה שלא קמים בשביל זקנים או בשביל נשים בהריון באוטובוס. אלה שאפשר לראות שהם שמים לב לאדם שזקוק לכיסא, ובאופן מודע נשארים במקומותיהם. נשים בהריון במיוחד הן סקטור רגיש בשביל ויקי. היא היתה בהריון פעם. היא יודעת כמה הכיסא הזה באוטובוס חשוב. או אלה שצועקים בטלפון הנייד. גם הם מטרות קלות. חארות שכאילו צועקים בפני כל הנוכחים: "אנחנו חארות! אתם לא קיימים בשבילנו. רק אנחנו קיימים במרחב הציבורי הזה, וכל מה שסביבנו הוא אוויר!" יום אחד היא ראתה בחור צעיר, מדבר בטלפון סלולרי בקולי קולות, שתפס שני מושבים, אחד בישבנו ואחד בכפות רגליו. חרא. הגיע זוג צעיר, הבחורה התיישבה מעבר למעבר, והבחור ביקש מהחרא לתת לו לשבת. החרא לא התייחס. הבחור המשיך לבקש. החרא ביקש מחברו בצד השני של הקו לחכות רגע, נתן מבט עוין, והצביע לבחור על מושב פנוי אחר, בספל מאחוריהם. הבחור הצעיר אמר שהוא רוצה לשבת במושב הזה, כדי לדבר עם חברה שלו. החרא הביט אל המושב שלידו, ובאי רצון, ובאיטיות מכוונת, פינה את כפות רגליו. כשחזר לטלפון, תיאר את הסיטואציה לחברו במילים שלא החמיאו לשכנו החדש.

    אבל שוב, אלה החארות הקלים. ויקי אהבה לזהות – ולפעול כנגד – חארות מתוחכמים יותר, בולטים פחות. היא אהבה להסתכל על אבות או אמהות עם ילדים, לנתח את היחסים ביניהם, להבין מי מההורים – ולעתים מהילדים – שקוע רק בעצמו, חסר סבלנות, מנצל את סמכותו וכוחו לרעה. בקיצור, חרא. היא לא תשכח את האמא העצבנית שענתה לילדה הסקרנית שלה, בת ארבע שהמטירה שאלות ללא הפסקה (חראית קטנה בעצמה), תשובות לא נכונות, או מתחמקות, ובטון כועס, ולבסוף סיננה שתסתום את הפה. אוקיי, הודתה ויקי בפני עצמה, סיטואציה לא קלה. אוטובוס מלא, שעת עומס, אימא מותשת בסוף היום, וילדה נודניקית. אבל היא ראתה בגישתה של האם ובתשובותיה המתחמקות ("אימא, למה לחייל הזה יש עור חום?" – "הוא לא התקלח") סוג של כשל חינוכי. את האמא הזאת היא תזכור מעוד סיבה – היא הניבה לה ארבע מאות שקלים במזומן, ועל הכספומט שלה היה כתוב הקוד הסודי בטוש. עוד 2000 שקלים. יום עבודה מוצלח.

    פעם במסעדה היא ראתה שני בחורים בחליפות. היא לא שמעה מה הם אמרו, אבל היא ראתה את תנועות הידיים, וההבעות. והיא ראתה איך כשאחד מהם הלך לשירותים, השני עקב אחריו במבטו וברגע שנעלם מהעין התקשר למישהו, אמר משהו בפנים חמורות, וניתק מהר. היא טיפלה בו.

    היא לא רובין הוד. רובין הוד היה גונב מהעשירים ונותן לחלשים. ויקי גונבת מחארות ונותנת לעצמה, ולילדה שלה. לא אכפת לה אם הקורבנות שלה עשירים או עניים. אם היא היתה מנסה לברר את זה היא לא היתה מגיעה רחוק. אבל היא יודעת שאנשים מגעילים, גם אם אין להם הרבה כסף, הם מטרות ראויות. היא נצמדת אליהם באוטובוס הצפוף (גברים מאנייקים תמיד נהנים להתחכך בה) ושולחת יד לכיס האחורי של המכנסיים, או הפנימי של הז'אקט. היא נתקלת בטעות בנשים, מתנצלת תוך כדי הכנסת היד לתיק, ומתרחקת עם ארנק. היא גמישה, חתולית, הידיים שלה זריזות, והיא רצה מהר כשצריך. ויקי היא מקצוענית.

    הבעיה היחידה עם קורבנות שהם חארות, היא שלפעמים הם חארות עד הסוף. הבחור עם החליפה במסעדה למשל, לא היה לו מזומן בארנק.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully